י"ב בחשוון, אתמול לפני 17 שנים, נרצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. יש סוג של אנשים במדינה שלנו, שלצערי מצדיקים את הרוצח.

אני לא מסוגל להעלות על דעתי איך קיימת האפשרות בכלל להצדיק מעשה מגונה כמו רצח? גם אם דעותיו של האדם היו נוגדות את ההשקפה של חלק מהאנשים, גם אם הוא טעה, הוא ראש ממשלת ישראל.

ביום הרצח, אני הייתי תינוק בן שנה וכמה חודשים, הרצח בוודאי לא זעזע אותי, ולא הזלתי דמעות. בעצם, כנראה שכן, אבל זה לא היה כי הבנתי את המשמעות של המעשה.

אמש, 17 שנים אחרי המעשה הנתעב הזה, ישבתי וחשבתי "מה זה היה?", זה עדיין לא נתפס. הרצח הזה מסמן הרבה יותר מאשר רצח של אדם רגיל, שגם זה אינו מעשה מקובל על הדעת. זה רצח רבין, רצח מנהיג, רצח של ראש ממשלה.

המדיניות הזו שביצע הרוצח, של איש הישר בעיניו יעשה. זה מעשה שפל, לקחת את החוק לידיים. אין חיה כזו, ולצערי מישהו ניסה להוכיח שיש. חובתנו כאזרחים היא לזכור את הרצח, לא משנה כרגע ימניים, שמאלניים, מרכזניקים, חובשי כיפות סרוגות או חרדיים. כאשר מנהיג נרצח זהו יום אבל.

הסיפור הזה הוא לא הראשון שהיה, וכאשר נרצח גדליה בן אחיקם לפני כאלפיים שנה, למרות שהוא לא מונה על-ידי העם, אלא מטעם האויבים, נקבע יום אבל בעם היהודי.

כאשר מועלות טענות כלפי הציבור החרדי על קיום, או אי-קיום, של טקס זכרון ליצחק רבין, אני לא מסוגל להסכים עם הקריאות. כבוגר מוסדות לימוד חרדיים, אני יודע היטב מי זה יצחק רבין.

לא התעסקו במה שהוא עשה או לא עשה. גילוי נאות, עד כיתה מאוחרת לא ידעתי על ההקשר בין יצחק רבין להסכמי אוסלו. אבל הנציחו אותו כמנהיג, הבהירו לנו את המושג של "אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", ועד כמה שזה גרוע. אמרנו משניות לעילוי נשמתו.

יצחק רבין היה איש של שלום. אנחנו מחויבים להמשיך את דרכו ולפעול לעשיית שלום. אך לפני שפונים לשלום עם מדינות ועמים, חובה עלינו ליישב את המחלוקת הפנימית. לסיים את המלחמה בין "החרדים" לבין "החילונים", בין "השמאלנים" לבין "המתנחלים". המרכאות עומדות במקומן, כולנו יהודים.