סוער בחיפה. ההפגנות מצד הסטודנטים הערבים יחד עם מספר פעילי שמאל היום (ה') עוררו בי לא מעט מחשבות.

בתור אחד שעתיד לגדול, לחיות וגם להקים משפחה בישראל, אני חושב. ולא, לא על המלחמות עם ארגוני הטרור, אלא על הצד האחר, הצד שבסופו של יום יכריע אם ננצח או נפסיד במערכה או במלחמה.

אני חש שאנחנו מבקיעים לעצמנו גול עצמי. הרי לא פעם בהיסטוריה שלנו הוכחנו בצורה מדהימה להפליט שהמשפט "אם אין אני לי, מי לי" נכון לעם ישראל - בין אם מדובר במלחמות בחזיתות השונות, בין אם מדובר במלחמת יום הכיפורים לפני 30 שנה ובין אם מדובר אפילו בסיפורים הקטנים שמחממים את הלב, כמו למשל אירוח משפחות מהדרום במרכז ובצפון הארץ.

במהלך ההפגנה היום, לא האמנתי שסטודנטים ערבים מעיזים לעמוד דקת דומייה לזכר של האיש ששלט ביד רמה ברצועת עזה, שהיה חלק בלתי נפרד מחטיפתו של גלעד שליט ואחראי על לא מעט פיגועים שבוצעו נגד ישראל.

לכל הסטודנטים שמחליטים להתאגד ולהיות בצד של אותו מנהיג אכזר ולעמוד לזכרו דקת דומייה - אתם מוזמנים לקחת רכבת לבאר שבע ומשם לתפוס טרמפ לרצועת עזה, כי אין לכם מה לחפש פה.