"תוותרו כבר ותלכו מפה, שאוכל כבר לצעוק בשקט, בלי המבט הקרוע שלכם שנשאר לבד ונשבר לאט".

אני שומעת את שירו של אביתר בנאי "אבות ובנים", בפעם השלישית כבר בשעה האחרונה. המוזיקה מתנגנת לי בראש והמחשבות מדקלמות את המילים.

כל מילה בשיר בהקשר לסיטואציה בה חיינו בשבוע האחרון בישראל, מקבלת משקל גדול וכואב שמזכיר שאין לנו ברירה אלא פשוט לחיות ככה, כי אם נברח מהמציאות אז יבואו בטענה של "מה עם הציונות".

ואם נשאר ונתלונן יגידו לנו "די להתלונן, אתה היית עושה אותו דבר במצב הזה". אז לא יודעת מה אתכם, אני לא יודעת איפה לשים את עצמי, בין אם במקום של להשמיע את דעתי לבין הפחד מהתגובות, כי אמנם אנחנו מדינה דמוקרטית אבל אנשים אוהבים לסתום אחד לשני את הפה.

עם כל הכאב והצער השיר "אבות ובנים" הוא סוג של נבואה שמגשימה את עצמה, בהמון כאב. השכול העמוק שלנו כאזרחים במדינה מוקפת אויבים, ההיסטוריה היהודית שרודפת אותנו בכל צעד וצעד שאנו עושים. 

בין אם נודה בכך ובין אם לא, הרמנו ידיים, וויתרנו, שוב, שוב פעם וויתרנו על החופש שלנו לחיות בשקט ובשלום, הזכות שלנו לחיות לא בצל המלחמה, אחד העקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה ושל זכויות האדם בכלל הוא החופש לחיות בשקט ובשלום, שלמים, בריאים בנפש ובגוף.

אז נמשיך להנהן ולקבל את המצב ולעשות עם הראש תנועות של "אין מה לעשות", "צריך לאהוב את המדינה כפי שהיא" וכל משפטי המחץ הפטריוטים למיניהם. זאת בזמן שאנו פצועים בנפש, מפוחדים, מכחישים וציונים.

שלכם, עומר.