אני נוסע כמעט מדי יום בסאבוואי, הרכבת התחתית המפורסמת של ניו יורק, מקום עמוס למדי. אני עולה על הרכבת בתחנה הסמוכה לביתי, ונוסע בערך כשעה עד למנהטן.

ישנם אנשים מוזרים על הרכבת, לפעמים רואים משהו מיוחד, בין כל המיליונים שמסתובבים שם מידי יום ביומו. בחודשים הראשונים שלי בניו יורק, אני הייתי מסתכל סביב יותר, בודק את המקום החדש אליו הגעתי.

אבל כיום, אני בעיקר מאזין למוזיקה או משחק לי בסמארטפון. ביום שני השבוע, נסעתי לפגוש חבר במנהטן, כהרגלי ישבתי במושב הרכבת, אך היה צפוף מהרגיל. אולי בגלל השעה. בכל מקרה, אני לא יודע איך בכלל הבחנתי בכך, אך באחת התחנות שבהן עצרה הרכבת, עלה אליה זקן ממוצא אפרו אמריקני, שנראה מזיע ומתנשף.

הרכבת הייתה עמוסה מאוד, ובקושי מקום לעמוד היה. מזווית העין עקבתי אחרי הזקן שרק ניסה בקושי להגיע למקום שקרוב לאחד העמודים המיועדים לתמוך באלו שעומדים. אני הופתעתי לגלות שהרכבת כבר החלה לנסוע, ואף לא אחד מהנוסעים הסתכל לכיוונו, שלא לדבר על לפנות לו את המקום.

הרכבת הייתה מלאה באנשים, לבנים ושחורים, ללא שום הבדל - אף אחד לא התייחס. אני לא יכולתי להמשיך, ולמרות שישבתי במרכז הקרון, קמתי וצעדתי עד אליו והצעתי לו לשבת. אין מילה אחרת לתאר את התודה שלו חוץ מאור בעיניים.

מה שהרגיז אותי במיוחד היה שהאנשים ברכבת עוד העזו להסתכל עליי במבט מוזר, כזה שאומר "למה ויתרת על המקום שלך?" ובכן, אנחנו יכולים לומר הכל. אבל בישראל דבר כזה לא היה קורה, ולא בגלל הסטיקרים של "והדרת פני זקן" שנמצאים במקומות בולטים בתחבורה הציבורית. זה היה רגע שבו באמת התגעגעתי לבית, התגעגעתי לישראל. כרטיס טיסה אני מתכנן לרכוש בקרוב.