היה זה ביום צום, ט' באב, יום קשה ומסוכן מאוד, יום שבו באמת צריך לשמור על הבריאות מבחינת היהדות. המלחמה ההיא הוכיחה עד כמה. כבר חודש אנחנו במקלטים, כאשר אזעקה נשמעת בכל שתי דקות. אבא שלי לא נסע לעבודה כבר חודש, ואמא, שעובדת בבית חולים, נוסעת במתכונת חירום כרכזת פצועים.

באותו בוקר היא נסעה לחצי יום עבודה, ארבע שעות לכל הפחות. השעה עשר בבוקר, זו הייתה האזעקה הראשונה באותו יום. רק יום קודם, היו מעל לעשרים אזעקות. בלילה, אבא שלי חלם על טיל שמחפש איפה לנחות וגם הוא קם לבהלת האזעקה. אחי, שבדרך כלל ישן וגם אזעקה לא מעירה אותו, קם בריצה למטה. כל השכנים היו במקום. שומעים פיצוץ, נפילה של טיל במרחק של כמאה מטרים מהבית שלנו באחד הבניינים, פגיעה ישירה. בנס אין נפגעים תודה לאל.

אבא שלי, איש נ"ט לשעבר אמר: "חברים, עכשיו אנו עומדים לספוג ירי נוסף". אח של שכנה, שבא אליה לעזור לה עם הילדים, אמר לו שהוא מעוניין לצאת לרחוב ולראות מה קרה לבניין שנפגע. אבא שלי מנע ממנו לצאת, וסגר את הדלת. לאחר חמש דקות של שקט, נשמע פתאום פיצוץ אדיר. התקרה מראה סימנים זוהרים של אש, חול ואבק יצאו מהקירות. אמרתי לאבא: "אני חושב שהבית שלנו נפגע פגיעה ישירה". אמא שלי בדיוק נכנסה למקלט מהחנייה האחורית ואמרה שאסרו עליה להתקרב לבניין השני ושתיכנס מיד למקלט.

בדיעבד, מתברר שלא טעיתי. הבית אומנם לא נפגע ישירות, אך ספג פגיעה מקרוב. במרחק שבעה מטרים, בקו ישיר מהבית שלנו, נפלטה קטיושה, ורסיסים עפו לכל עבר. הבניין שלנו נפגע בצורה חמורה. 

לאחר הפיצוץ, הייתה דממה מעיקה, שקט ופתאום רעש של אמבולנסים. ראש העיר, שמעון לנקרי נכנס מבוהל וחיוור, ואמר חברים: "השכנים מהבניין ממול נפגעו, חלקם כבר לא בין החיים". הפרצוף שלו מסגיר הכול. ארבעה הרוגים במקום. אב ובתו, שמעון ומזל זריבי נהרגו במקום, לפי האנשים שנכנסו סיפרו לנו כי האב והבת נהרגו מחובקים ונשארו שלמים, ההדף הרג אותם. הבן של משפחת זריבי, רז שהיה ממש ליד אחותו ואביו נשרט בשתי אצבעות בלבד, נס ממש. האחים אריה וטירן תמם נהרגו גם כן, אריה נהרג במקום וטירן דימם למוות כשהכניסו אותו לבניין וניסו לעצור את הדימום. היחידי שהספיק להגיע לבית החולים מבין ההרוגים היה אלברט בן אבו, הוא הגיע במצב אנוש, כשפניו מרוטשות וכל גופו מלא רסיסים. הוא הספיק להתחבא לפני הנפילה ואיכשהו הרסיסים הגיעו גם אליו.

כשיצאנו מהבניין שלנו לעבר הבניין השכן, ראינו בדלת הכניסה לבניין חור בודד של רסיס, שכאשר האח של השכנה עמד מולו, נראה כי הקליע יכול להיכנס בדיוק לתוך מצחו. הוא נכנס להלם טוטלי והודה לאבא שלי ללא הפסקה.

לאחר פינוי הגופות והפצועים, הרשו לנו להיכנס לבתים שלנו. מתוך ארבעה בניינים, שבכל בניין יש שש דירות, כל הזכוכיות התנפצו כליל, הבית שלנו עמד כאילו לא זז בו אפילו חוד של עיפרון. בהחלט נס מדהים. לאחר מכן כבר פינו אותנו בכוח מהבית, למרות שרצינו להישאר, אמרו לנו שהחיזבאללה ינסה לכוון שוב לכאן ולא הייתה לנו ברירה. בבית המלון פגשנו את מוטי, האח של טירן ואריה ז"ל והאחות שמחה, שנפצעה אנוש וב"ה בריאה ושלמה. גם הוא ניצל בנס. מוטי הלך לראות את הבניין שנפגע ראשון ובדרך חזרה מהבניין הפגוע, נפלה לו הנעל ובדיוק נשמעה האזעקה, הוא התעכב מעט עם הנעל, ואז נפל הטיל על ביתו. האחים כבר אינם בחיים והאחות נלחמת על חייה, הוא ניצל וחזר בתשובה בזכות הנס שקרה לו.

זה הוא סיפור עצוב על מלחמה אחת, שגבתה ממני חמישה שכנים, אנשים יקרים שחסרים לנו עד עצם היום הזה. נתייחד עם המשפחות ונזכור כולנו את: שמעון זריבי, מזל זריבי, אלברט בן אבו, אריה תמם וטירן תמם ז"ל, ה' יקום דמם.