"אנחנו, אנחנו לא שונאים בני נוער, אנחנו היינו פעם כאלה. כן. אנחנו לא שונאים" אני מאמינה לאותם מבוגרים שמתעקשים להגיד את הדברים האלה, שאתם לא שונאים, שאתם אנשי חינוך, הורים, שכנים, משפיעי דעת קהל, וכולכם מוקפים בבני נוער.

אני לא מאמינה שאתם שונאים. אני חושבת שאתם מפחדים. גם אם מקור הפחד לא נראה לי הגיוני, מן תדמית כזאת שדבקה בנו במהלך השנים. שאנחנו עבריינים ששותים בגינות ציבוריות, שלא אכפת לנו מכלום, שאנחנו לוקחים סמים וגוררים אחרינו ילדים תמימים לבור הנורא שנקרא "גיל ההתבגרות"

עוד במדור החדשות של פרוגי:
• אושר: עד 5 שנות מאסר למפיץ תמונות מיניות
• הדרדרות במצבו של אריאל שרון 

הסטיגמה שנדבקה לנו, כמו שסטיגמות יכולות להידבק לכל קבוצה באשר היא, באמת מפחידה, אבל היא לא נכונה. המדיה התקשורתית מתעקשת לראות אותנו ככה, כאותם אנשים היושבים בגינות, כי אין להם ברירה אחרת. אלו הרי בני הנוער היחידים שרואים, אתם לא רואים את בני הנוער שסובלים מאותם אנשי הסטיגמות, אתם לא רואים את אותם בני הנוער המנסים לעשות שינוי, אתם לא רואים את אותם בני נוער שיושבים ביום שישי בכל מקום אחר שהוא לא גינה ציבורית, חס וחלילה ארוחה משפחתית.

זה מכעיס אותי אבל זה מובן לחלוטין. פחד יש בכל קהילה, קטנה או גדולה, שנאה יש כלפי כל קבוצה, משמעותית או לא. ההבדל הוא, בחברה הזאת של בני הנוער, הוא שאנחנו לא ממש יכולים להגן על עצמנו.

אנחנו יכולים לפרסם כתבות כמו זאת שאתם קוראים עכשיו באתרים שמיועדים לבני נוער, אנחנו יכולים לכתוב משהו בפייסבוק שלנו אבל גם אם נשלוף את כל נשקי הבלוגים ואתרי האינטרנט, לא ייקחו אותנו ברצינות כי אנחנו שיכורים (אם לא מאלכוהול אז מהורמונים), כי אנחנו פורעי חוק, ובעיקר, מה שמפחיד אותם הכי הרבה, אנחנו בני נוער.

מה שהם לא יודעים, כלומר עקב האכילס שלנו, אנחנו עסוקים מידי מכדי לשים לב מה אתם חושבים עלינו, אנחנו יותר מידי עסוקים בעצמנו, בחיים שלנו. ואתם, במקום להגיד לנו כמה אתם שונאים אותנו, אתם יכולים להגיד לבני הנוער שכן יושבים בגינות שאתם אוהבים אותם, אתם יכולים לתת לנו לעשות שינוי "אמיתי".

כלומר, להיות קול של משהו במקום להשתיק אותנו, במקום לפתור אותנו תחת התירוץ "אתם בני נוער שיכורים" - במקום להסתכל עלינו בבוז. אנחנו נשמח אם תתייחסו עלינו בכבוד שמגיע לנו בתור בני אדם, אנחנו נקשיב לכם אם תקשיבו לנו.