לאחרונה התפרסמה בתקשורת "פרשת ברלד" אשר עוסקת בבדרן ירון ברלד, אשר מוכר לנו מהתוכניות "ארץ נהדרת" ו"בובה של לילה". הפרשה החלה כאשר נערה בת שבע-עשרה טענה שברלד ביצע בה מעשים מגונים בעת שהו ברכבו. עוד דווח, שתושבת המרכז בשנות ה-30 לחייה התלוננה על מעשים דומים שביצע בה, על פי החשד, בעת שירותה הצבאי. לדבריה התלוננה עוד בעת השירות הצבאי שלה, אך מעולם לא עודכנה בגורל תלונה זו. יש להדגיש, כי עד למועד פרסום טור זה, ברלד עדיין לא הודה בביצוע המעשים המגונים בנערה. 

ואכן, בזמן האחרון, במיוחד לאחר פרשת "משחקי-חברה" שעסקה בזמר אייל גולן, פרשות מסוג זה הפכו לעניין כמעט שגרתי. דבר מטריד לא פחות מהפרשה עצמה, היא תגובת-הציבור ברשתות החברתיות כלפי המתלוננות.

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• המסע לאוהל: התלמידים בכפר יונה מוחים. "מדכאים אותנו"
• חניכי הנוער העובד והלומד: "נעשה הכל כדי שהקן יישאר שלנו"
• בני הנוער למען שחרורו של יונתן פולארד / "הבית הצהוב"

כלפי הקטינות בפרשת אייל גולן הוטחו שלל קללות בדוגמת טוקבקים נזעמים ופנייה לחשבונות פייסבוק מסוימים אשר נחשדו כשייכים למתלוננות. לירון ברלד, הוקם דף תומך אשר זכה כבר ליותר מ-22,000 לייקים בו מופיעים מספר רב של טיעונים נגד המתלוננת בהם היא מוצגת כ"מתקרבנת" רודפת-פרסום. הדף מלא בתמונות פרובוקטיביות בחלקן אשר מציגות חוות-דעת ותמיכה ממכריו של ברלד, שהוא לטענתם, הקורבן עצמו.

התמיכה בירון ברלד בפייסבוק

אני לא מתיימרת להיות שופטת או מעורבת בכל פרטי הפרשה, נהפוך הוא. בתור תיכוניסטית בת שבע-עשרה, אני מודעת אולי יותר מכולם כמה קל לשטות בגיל ולהגיע לתחום האפור בין מהלך לגיטימי למהלך לא לגיטימי, שלא נאמר, מטריד. רבות כבר נטען על הדור שלנו, דור מיני ומוחצן שרק מחפש דרך נוספת להתפרסם בפריים-טיים של ערוץ שתיים. אולם, אני לא יכולה שלא לתהות כיצד אותם מבוגרים ונוער נורמטיבים יוצאים להגן כך בחירוף נפש על אמן שהם אוהבים, בלי לדעת מה באמת מה קרה שם. אנחנו לא המשטרה, ובפעם האחרונה שבדקתי גם לא בית-המשפט. אין לנו גישה למידע הרגיש שמחזיק את ברלד במעצר-בית או לחילופין, יגרום לשיחרורו. אנחנו שופטים על-סמך תמונה מגמתית שמוצגת לנו אך ורק בידי התקשורת, שגם היא לפעמים מגמתית ואינטרסנטית לא פחות. איך אנחנו מסוגלים לשפוט?

ומה שמרתיח אותי יותר מכל הוא הבורות והאטימות במפגני-התמיכה הבומבסטיים האלו. נניח וכל הטענות של הסנגורים על-דעת עצמם נכונות ולגיטימיות, מה לדעתכם יעשו המוני נערות ונשים, קורבנות תקיפה-מינית "אמיתיות", שרואות את הקללות שמופנות כלפי המתלוננות, את הצגתן כרודפות-תהילה ופרסום. האם יתלוננו? בשביל מה? הרי ממילא לא יאמינו להן. וההפסד של התלונה, ההתמודדות והניירת, ההסתכנות באובדן העבודה או המסגרת-החינוכית, התיוג כקורבן וכשונה. האם תלונה שווה את זה? עדיף לשתוק, עדיף להדחיק – זה המסר שאנחנו בתור חברה ישראלית נותנים. אנחנו באופן-מודע או לא, נותנים לגיטימציה לאונס ולפגיעה מינית והופכים את הקורבן ליושב על ספסל הנאשמים.

כאמור, אף אחד מאתנו לא באמת יודע מה הולך בחדרי-חדרים. אך הגלוי, הפומבי שמוצג לראווה בפייסבוק ובשיח הציבורי הופך אותנו לחברה שמאשימה את הקורבן. הרי היא וודאי לבשה קצר או אולי היא ביקשה את זה, נכון? כל אותם משפטים ידועים שהפכו למנטרות שגורות, אשר מאשימות את הגורם שיותר מכל נפגע, שמשתקת אותו. אני חושבת שזו אחריות ציבורית שלנו, לפקפק בדברי התקשורת ולא לסמן "לייק" בלי להבין, או להגיב מאחורי ללא-שם כמה קללות מכוערות, כי זה הכי קל. הדרך לחברה טובה יותר ובריאה יותר מתחילה בנו ובפעולות הקטנות שלנו; לכן, במקום לשפוט בואו פשוט נקרא, נחכים, נסייע וננסה למנוע בעתיד. זה כל כך הרבה יותר יעיל מלרמוס ולהאשים, כל אחד מהצדדים.

תחשבו על זה!