הרבה אנשים אומרים שטיולים בתקופת בית הספר הם דבר מיותר. תלמידים רבים מבריזים מטיולים אלו או פשוט לא מפסיקים להתלונן במשך כל המסלול. אבל אני חושבת בדיוק ההפך. אם יש דבר אחד שלמדתי בשתיים עשרה שנותיי כתלמידה במערכת החינוך, הוא שאין כמו טיולים שנתיים.

עוד במדור החדשות של פרוגי: 

• להנציח את השואה אחרת: פרויקט זיכרון בסלון
• ג'ק האמיץ: הציל את אמו ואחיו התינוק מתקיפה של כלב

כמובן שזה תלוי בבית הספר שבו אתם לומדים, אבל מכל שתיים עשרה השנים האלו הבנתי שהם דבר הכרחי בכל שנה מחדש. הם גורמים להפגת מתח מהלימודים, הבגרויות ואפילו החברויות שנוצרות בזמן הלימודים. 

אני זוכרת את הטיולים של כיתה ו' וז' עד היום, והם ישארו חקוקים לי בזיכרון זמן רב מרוב שנהניתי בהם. זו בדיוק הסיבה למה טיולים שנתיים צריכים להמשיך ולהתקיים. אין חוויה אחרת שיכולה להחליף את הזיכרונות האלו. 

הטיול שהכי נהניתי בו הוא הטיול של כתה י"ב. זה היה טיול קסום. אמרנו לעצמנו: "אוקיי, בואו נשאיר הכל מאחור ופשוט נהנה. זו השנה האחרונה שלנו והטיול האחרון שלנו", וזה באמת היה כך.

פתאום אתה מוצא את עצמך מכיר ילדים שלומדים איתך בכתות מקבילות ובחיים לא ראית אותם מסתובבים במסדרונות. פתאום ההווי הכיתתי שלך משתנה בן רגע, אתה מרגיש את הגיבוש שנוצר. משהו שקורה לעיתים רחוקות כשאתה בזמן לימודים תחת המסגרת של מערכת השעות.

בעידן של היום אי אפשר בלי לתעד רגעים שאתה עובר, אמליץ לכם לתעד כל מה שאפשר בטיולים שנתיים. זה הזיכרון שלכם. בטיולים יש בדיחות פנימיות שרק אתם תבינו, החלקות וקטעים מצחיקים, וכשתסתכלו על זה בעתיד אתם תיזכרו במה שקרה ותצחקו. זו תחושה נהדרת.