ברצוני לחלוק כבוד לאותם לוחמים שבזכותם יש לנו מדינה. יש לנו עבר שאנו צריכים להתגאות בו. בזכותם אנחנו חיים, אבל זהו יום הזיכרון הראשון שאני לא בארץ. הרבה פעמים טסתי וטיילתי, אבל תמיד חזרתי בזמן ליום הזיכרון. השנה זה לא יצא לפועל - לחזור לארץ מארצות הברית בתאריך המשמעותי הזה, וזה קשה לי, במיוחד אחרי שעברתי כבר שירות צבאי, אני מבין עד כמה היום הזה חשוב. אני כותב את זה והגרון שלי חנוק, אני רוצה להיות בישראל.

מדינת ישראל בשבילי זה הבית. זה המקום שהמשפחה שלי נמצאת בו. זה המקום שאני מרגיש בו בטוח.

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• "עוזי חלם להיות רמטכ"ל ולהגיע לדרגים הכי גבוהים בצבא"
• לקראת סוף י"ב: בחיים לא אשכח את השעות החופשיות
• מציינים את 1 במאי: "חג הפועלים חשוב יותר מאי פעם"

יום הזיכרון הוא יום שגורם לי לחשוב, להיזכר בשנים שהייתי חייל, במפקדים שהיו לי, בחיילים שהיו תחתיי ובכל מה שכולנו עוברים בזמן השירות הצבאי. אומנם סבלתי הרבה בשירות הצבאי שלי, ורק ציפיתי לרגע שזה יגמר. אבל עכשיו בנקודת מבט אחורה, זאת הייתה תקופה מדהימה, תקופה שגדלתי, התבגרתי וקיבלתי משמעות לחיים והבנתי בעצם כמה חשוב שיש לנו צבא.

כל הנערים לפני גיוס שטיפה חוששים ולא רוצים את זה, זאת חוויה מטורפת, זה מבגר, זה מלמד, אתם מקבלים משמעות אחרת לחיים אחרי שירות צבאי. תקחו את השנים האלה בשביל לחוות את זה, כי העולם תמיד יחכה לכם.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מקבל משמעות שונה. מקבל יחס שונה.

אני גאה במדינה שלנו, אני תמיד אאהב אותה ושם יהיה הבית שלי. זה בטח נשמע מצחיק, הרי בחרתי לטוס לארצות הברית, אבל זה בגלל החלום שמתגשם. אני אולי מתחרט שבחרתי לוותר בשביל הקריירה שלי במקום להשקיע יותר בשירות הצבאי שלי אבל אלה הבחירות שלי, ואני עומד מאחוריהן.