כמו בכל שנה, מתפרסמים נתונים לגבי מוות של ניצולי שואה ואחוז ניצולי השואה החיים מתחת לקו העוני. וכמו בכל שנה, כולם מזועזעים, כאילו מדובר בתופעה חדשה, שעוד לא קרתה קודם. בכל יום זיכרון לשואה אנחנו מאמצים לעצמנו ניצול שואה מחמד. עושים להם כבוד, מניחים איתם זרים ונשבעים ש"לעולם לא עוד". בניצולי השואה אנחנו נזכרים רק בטקסים בבית הספר, במשלחות לפולין ובתשדירי יום השואה הלעוסים המשודרים בטלוויזיה.

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• להנציח את השואה אחרת: "זיכרון בסלון"
• פרויקט מיוחד: "לקראת סוף י"ב"

פעמים רבות בעדויות של נשים שעברו אונס מצוין המושג "אונס שני". מדובר בחוויות הקשות אותן חוות הנאנסות דווקא מהצד שאמור להיות לטובתן, המשטרה, בתי המשפט ועוד. זו היא סוג אלימות מעט שונה מהאונס הפיזי, אך היא מרגישה לא פחות צורמת. אז מדוע הזכרתי את המושג הזה?

רבים מניצולי השואה כמו שהם היום חווים שואה שנייה. הזנחה מוחלטת מצד האנשים שהיו אמורים לתמוך בהם. הממשלה שהייתה אמורה לתמוך בהם נותנת להם לגסוס בעוני מבזה, והעמותות שמתיימרות לתמוך בניצולי השואה לא מצליחות לעמוד בעומס שהרשויות השאירו להן וממילא לא אמורות לקחת אחריות על תחומים שאמורים להיות באחריותה הבלעדית של הממשלה.

חלקכם אולי זוכרים – כשיאיר לפיד נכנס לממשלה הדבר הראשון שהוא עשה היה להבטיח להגדיל את התקציב הניתן לניצולי השואה. אבל, זה דבר שיכנס לתקציב באופן משמעותי רק בשנת 2015. חישוב קצר מראה שעד אז ילכו לעולמם כ-12,000 ניצולי שואה.

ניצולי שואה לא אמורים לקבל צדקה. הם אמורים לזכות בחיים בכבוד וזאת היא החובה המינימאלית שלנו אליהם אחרי כל מה שהם עברו. בתור בני נועריש לנו את האפשרות לשנות ולהפסיק לעמוד מנגד. השנה זה יכול לקרות, ויום הזיכרון לשואה יכול להיות הזדמנות טובה לעשות חשבון נפש – מה אני עשיתי למען אנשים שנושאים על גבם נטל כה גדול ומה האחריות שלנו כחברה וכמדינה כלפי אוכלוסיות מוחלשות.

אז רגע לפני שאתם טסים במשלחת יקרה לפולין, בקרו בהוסטל ניצולי השואה הקרוב לביתכם.