אם הייתי יכולה הייתי מפסיקה ללכת לבית ספר. לא, לא כי אני מתקשה ולמען האמת לא כי אני עד כדי כך סובלת, אלא פשוט כי אני חושבת שכל המוסד הזה מיותר מטבעו. מרפורמה לרפורמה אנחנו שוכחים מהי המטרה האמיתית, התכלית, של הלימוד עצמו - מערכת החינוך שואפת ליצור בן אדם בעל ידע, סקרן, מצליח, אולם בדיעבד היא עושה הכל כדי לדכא את היצרים הללו.

מערכת החינוך מיסודה רוצה לחנך, ליצור אנשים טובים יותר, אשר בפועל היא מתייגת אותנו לתבניות-תבניות אשר לא כולנו מתעכלים לתוכן. אנחנו לא לומדים להיות אנשים טובים יותר, ו\או סקרנים יותר אלא רק הופכים להיות בגיל צעיר למכונות עבודה משומנות שעיקר תכליתן הוא לספק כמה נתונים סתומים.

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• יש קשר בין תקופת העומר לטביעה בים?
• ה/1 במאי: נאבקים לאי/ניצול בני הנוער
• זוכרים את השואה: "אין מי שישמיע אותנו"

אז מה הפלא שאנחנו דור קיצוני יותר? מה הפלא שאנחנו רוצים להתפרק? במקום להכיר ולחקור את התשוקות שלנו אנחנו נאלצים ללמוד רק לפי תוכנית ממוקדת שמשתנה לפי צרכים של ברגים בממשלה (שר אחד דוחף סיורים למערת המכפלה ואחר מבטיח ביטול מקצועות - מערכת שלמה נשענת לפי גחמות מצע של מפלגה), אז מה הפלא שאחרי הצהריים כל מה שאנחנו רוצים זה לרק לתהות לשוטט במקומות אחרים, לעיתים אסורים, הרי בבית הספר לא נותנים כל מקום לסקרנות בריאה.

למצולמים אין קשר לנאמר. © עידו ארז

מלמדים אותנו לכתוב את התשובות לפי נוסח מסוים, לפעמים רדוד במיוחד, כיוון שהבוחן הוא עצלן ועתידינו הרי טמון בכפו, נכון? האין זה אבסורד שכל שנות ההתבגרות שלנו תלויות בכמה מספרים ריקים להם נוסיף עוד כמה מספרים בדרך להפוך מספר בעצמינו, ומדיכאון לדיכאון אנחנו לא מבינים איך מצפים מאיתנו לשרוד בעולם הזה, של המבוגרים.

אם הייתי יכולה ודאי הייתי מפסיקה ללכת לבית ספר. במקום הייתי נוסעת כל יום למקום אחר, חוקרת את הארץ הזו, המהממת ביופייה וטובעת בתוך אוצרות המילה הכתובה. אני לא מאמינה שתרבות אפשר ללמד. תרבות היא טעם נרכש, נטייה-טבעית, וכל שאפשר לעשות הוא רק לחשוף אותנו אליה.

בבית הספר אנחנו כאמור לומדים לפי רשימה מוסכמת מראש שנתונה לגחמות פוליטיות, אך באופן כללי איננה מתעדכנת עם רוח התקופה התרבותית: בספרות אנחנו לומדים את אותן יצירות שכבר מזמן מופיעות מסוכמות ברשת עם נטייה מובהקת להעדפת יצירות יהודיות או בעלות ציביון צברי.

למה בשנים האחרונות, שנות המחאה, לא למדנו ספרים כמו "חוות החיות", ומי בכלל קבע שעגנון או שופמן רלוונטים לי יותר מאשכול נבו או גרוסמן, ולמה גרסיה מארקס טוב יותר מאליס מונרו או מוריקאמי או פאולו קואלו? ולמה אני בכלל צריכה להחליט איזה ספר טוב יותר, או איזה ספר ראוי ו\או מתאים יותר ללימוד? ספרות ביסודה מתבססת על הרגשות שלנו, שהם משתנים ומתעצבים לאורך הזמן ושונים מאדם לאדם, אז למה לי ללמוד מה שגורמים למעלה מכתיבים עלי? הרי לכל אחד מאיתנו פרספקטיבה אחרת, וזה הקסם של ספרות! למעשה, כאשר משרד החינוך כופה עלינו ללמוד מספר יצירות אשר בעיקר ראויות בעיניו, והמורים כופים עלינו רשימת ספרי-חובה לקיץ (ממתי קריאה היא מטלה?), זוהי בדיוק הדרך לאבד את כל הפואנטה והמטרה של הספרות ולימוד שלה בפרט.

למצולמים אין קשר לנאמר. © עידו ארז

תפקידם של המחנכים לעודד ולחשוף אותנו לחומר הכתוב, ללמד אותנו כיצד לנתח ולנסח תשובה ולהותיר לנו, התלמידים, להחליט מה נכון ורלוונטי לעצמינו. והאם המצב בהיסטוריה טוב יותר? אנחנו לומדים מיליוני פרטים לבגרות, ששוב, מתועדפים לטובת תולדות העם היהודי ולאו דווקא לפי מידת-החשיבות שלהם: האין זה אבסורד שמלחמת-האזרחים או מלחמת-העולם הראשונה אינן נכללות בחומר הנלמד אך ערים וקהילות-העיר המוסלמית בתקופת יימי-הביניים והיהודים בה בפרט, דווקא כן? ושוב, אותו סימן שאלה עצום מהדהד בראשי למה אני לא יכולה לבחור במה להתמקד ומה מעניין אותי? ובאזרחות, אותו מקצוע אשר אמור להוות יותר מכל מוקד לפולמוסים כיתתים ומהווה שיעור כה חשוב אצל תלמידים בגילי, שעוד שנייה ופיפס מתגייסים..

באזרחות המצב אולי טיפה מעודד יותר. מקצוע האזרחות (או לפחות במתכונת בו הוא נלמד בבית-ספרי) מתבסס על לימוד מושגים כאלו ואחרים ולאחר-מכן קיום דיון בנושא, המורה משתדל להציג תמיד את הדעה האופוזציונית לכל טענה ועובדה וכך מרחיב את אופקינו ושולח אותנו עם חומר למחשבה הביתה. אולם, לצערי, סוגיות סטייל ספיר סבח ואדם ורטה קורות בעוד סבח זוכה לפירגון והילול מטעם נבחרי הציבור שמתבסס על אותו זילזול תמידי באינטילגנציה של תלמידי כיתות י"ב.

שטיפת-מוח? השפעה והסתה? אנחנו מדברים על אנשים שעוד רגע יכולים לקנות אלכוהול, שרובם כבר נוהגים במכוניות ובעלי-עבודה, אנשים שעוד פחות מחצי-שנה יחזיקו נשק בידיים. ואלו ילדים? אם אנחנו ילדים, אשר מחשבתם משתנה תכופות לפי משב-רוח של מורה אהוד כזה או אחר, מדוע אתם מטילים עלינו את כל כובד האחריות הכלול בהחזקת-נשק והגנה על ארצינו? רבים אף יגידו שאתם בונים על התום הזה ועל אי-שאילת השאלות כדי להפיק מאיתנו את מירב הצייתנות שבאה על חשבון הדעה החופשית והמוסר..

למעשה, הממשל סותר את עצמו ובוחר להתנהג אל בני הנוער בצורה שמתאימה לו באותו הרגע. ושוב, הם מזלזלים בנו. הם מזלזלים בנו ובהשכלה שלנו! במקום לשבת כמו זומבים וללמוד לשנן במקום לחקור ולהבין, אנחנו יכולים פשוט לבטל את בית הספר ולחקור בעצמינו, לחשוף את עצמינו לטוב ולרע ולאמת, לצפות בתיאטרון ולקרוא ספרות טובה, לא בשביל אישור מערכתי אלא בשביל עצמינו, כי זוהי המטרה העיקרית והמקורית של תרבות לטעמי, לעודד, לסקרן, לרגש ולשעשע.. לא לכתוב כמה פרטים שהוכתבו לנו קודם לכן במחברת עבה מלאת-מדבקות שמייצגות את הלקויות שהשגנו בעזרת כמות הסף שאבא ואמא שילמו למאבחנת לפני שנה. תרבות היא הנאה!

טענה אפשרית היא שהדרך לצרוך תרבות היא איננה שוויונית, ועל כן מערכת החינוך היא למעשה אמצעי להנגישה. בנוסף, רבים יגידו שללא המסגרת בני הנוער כלל לא יחקרו ויטרחו או יעשו משהו מלבד לשבת רגל על רגל, או במילים אחרות: "יהיו שבוזים רצח".

אין קשר לנאמר. © גיל יוחנן

מה שוויוני בעולם הזה?

אינני מסכימה עם הטענות הללו: ראשית, מה שוויוני בעולם הזה? ובכלל, מה שוויוני במערכת החינוך בפרט? כאמור, מערכת החינוך מלאה חורים ובורות אותם ממלאים איבחונים למיניהם, אישורי רופא, מורים פרטיים ועוד ועוד. מעבר לכך, מערכת החינוך דוגלת במשך שנים במדיניות הסללה שמנתבת את התלמידים עוד מהחטיבה להקבצות לימוד, ללא התחשבות כלל במצב הסוציו-אקונומי השונה בין בתי הספר היסודיים ומצב המורים המלמדים שם ו\או משברים אישיים שעברו בחייהם. בפועל, נוצר מצב שמי שהתחיל חלש נשאר לנצח חלש: תלמיד הקבצה ב' אשר ירצה בתיכון לעבור ל-4 יחידות לימוד מתמטיקה יאלץ ללמוד נושא שלם שכלל לא למד תוך כמה ימים למבחן מעבר, כלומר - שלושה ימים כדי ללמוד להוכיח בגיאומטריה? פיתגורס היה מתהפך בקיברו.

לרוב גזר הדין לאותם תלמידים שהיו פחות קשובים בחטיבה\יסודי אשר יגרום להם ללכת לאחד משלושת המסלולים הבאים:

1. ציון פסיכומטרי גבוה מאוד (השקעה כספית לרוב בקורס וקריעת תחת על מבחן שרבים טוענים שכלל לא קשור להשכלתו של התלמיד)

2. השלמה לארבע יח"ל בעתיד (השקעה כספית וקריעת תחת עם מורים פרטיים, בעוד בזמן בית-הספר יכלו לעשות זאת בחינם)

3. או לימודים במכללה במקום אוניברסיטה (יקר הרבה הרבה יותר ולרוב איכותי הרבה פחות). מעבר לכך, היחס של מערכת החינוך והמוסדות האקדמאים בפרט למקצועות ההומניים בתיכון הוא מפלה לחלוטין.

מרבית המקצועות שמקבלים בונוס אם לא כולם הם מדעיים ובבתי ספר רבים היחס בין המסלולים ההומניים לריאלים נוטה לטובת הריאלים באופן מובהק וכך נוצר מצב שבו תלמידים עם נטייה ומשיכה הומנית יושבים בסבל בכיתות ריאליות ומקשיבים לחומר שלא באמת מעניין אותם רק כדי לזכות בבונוסים שמנים באוניברסיטאות ולהבטיח לעצמם להיות בכיתה מדעית. כלומר, כיתה חזקה (אותה הסללה ויחס לא הוגן יוצר מצב בו כל הכיתות ההומניות חלשות מאוד לימודית וכפועל יוצא מכך גם הנפשות אשר מאכלסות אותה בעייתיות יותר).

בואו נשבור את המסגרת. בואו נשרוף אותה

על כן, ניתן להסיק, שמערכת-החינוך מעולם לא הייתה שוויונית ומעולם לא תיתן תרבות בצורה שוויונית לכן אין טעם בלימוד אותן תבניות ריקות אשר מהוות רק כלי להגשמת המטרה, במקום להיות הדרך והיעד עצמו. לגבי הטענה השנייה, שגורסת שללא המסגרת בני-הנוער לא יעשו כלום, גם היא איננה נכונה. המסגרת מעולם לא היוותה היעד אלא רק כלי עזר להגשמת המטרה והיא ידע נרחב יותר וחינוך מקיף יותר לאוכלוסיות הצעירות. אם אדם לא יבין שהצורך ללמוד ולהחכים (וכפועל יוצא מכך גם להשיג עבודה ולהתבסס כלכלית) הוא קודם כל ולפני הכל אינטרס אישי שלו, אף מסגרת לא תוכל לעזור לו בכך. אנחנו לא יכולים לכפות על אנשים להקשיב ולעזור לעצמם, אנחנו לא יכולים לכפות דבר, כראייה לכך ניתן לראות את מספר פליטי מערכת החינוך אשר לא צלחו את אותה המסגרת. החינוך והידע הם קודם כל אינטרס אישי שלנו, ואם המסגרת איננה מסייעת לנו בדרך להגשמת אותו אינטרס אלא הופכת לעיקר התכלית ולמעשה מדכאת אותנו, וכופה עלינו ללמוד רק מה שנוח ומתאים לה, אזי מה הטעם במסגרת? בואו נשבור אותה. בואו נשרוף אותה. בואו נפסיק ללכת בית-ספר, ובמקום נטעם ונחקור וננוח ונטייל בספריות ומוזיאונים ויערות בעמקים ובכל-מקום אפשרי אליו יקח אותנו המצפן הפנימי, העז והאמיץ. בואו נחליט בעצמינו, בואו נהיה חופשיים. 

• כל הכתבות בסדרת "לקראת סוף י"ב"

אם נניח לרגע את עניין הידע בצד ונתרכז לרגע בעניין החינוך, המטרה העיקרית של כל המוסד הזה - להפוך אותנו לבני-אדם טובים יותר, לעצב אותנו ולהדריך אותנו, אי-אפשר שלא לתהות האם המורים באמת מחנכים אותנו לאידיאלים כה נשגבים? מעבר לדיון המסקרן בפני עצמו מהם אידיאלים בכלל ומי יכול להחליט, בכנות, רוב המורים אינם אינטילגנטיים במיוחד או אינם נחושים להראות איזו שהיא דאגה ורצון ללמד קצת מעבר לתוכנית הלימודים. רובם עייפים ומותשים ורק מחכים להגיע הביתה, ומרכזים את עיקר הלימוד בצמד המילים האהוב עליהם: "זה (לא) לבגרות!", ואם לא, אז מה? האם אין זה מספיק חשוב? למה אנחנו לא מדברים על כותרות העיתונים, על בעיות חברתיות, על הוכחות מתמטיות והתחלן של תיאוריות אבולוציוניות.

אין קשר לנאמר. © רענן בן צור

מרגש אותי שיש לנו נמלה מעופפת בשיעור ביולוגיה והמורה מתחילה לספר עליה, סתם, כי התחשק לה. מרתק אותי לשמוע דווקא את הפרשנויות הפחות קונבנציונאליות לסיפורי התנ"ך, אלו שלאו דווקא יופיעו בבגרות אך יתנו לי פרספקטיבה אחרת לגמרי. ולמה לא מלמדים וולך בשיעורי ספרות? הרי, המין בין כה וכה על השולחן, אז למה לא להפיק מכך דיון על ערכים וקבלת השונה, המוזר והחריג. למה? כי זה לא לבגרות, זה למה! כי להיות בן אדם זה לא לבגרות ולא דרישה כה חשובה.. אין טעם שתפיק ערכים מתוך החומר אלא רק שתדע לשנן את החומר כהלכה.

המורים לא מתעקשים, לא נלחמים, הם עצמם עייפים ממלחמה שלדעתם ככל הנראה אבודה. אז אם המורים מוותרים עלינו, רק רוצים ללכת הביתה ולסיים את יום העבודה, אזי איך אני שאמורה ללמוד מהם צריכה להתייחס למערכת ולמסגרת המסלילה? כיוון שאם התשוקה ללימוד אינה מתוך רצון ואידיאלים ליצור דור חדש חד יותר, אמיץ יותר ואכפתי יותר.. אז למה בכלל ללמד? בגלל השעות? בגלל הקלות שבה ניתן להשיג תעודת הוראה? חינוך הוא קודם כל ולפני הכל שליחות, אחר-כך עבודה. ובמצב הנוכחי של המערכת, לטעמי, היא חולה מיסודה. ופירון חושב שהפחתת העומס והגשת עבודות במקום למידה כמכונה היא הפיתרון, אך לצערי אני לא כל כך בטוחה. מה תעזור הרפורמה אם כל המערכת עדיין בעצמה חולה? הרי המורים לא באמת רוצים ולא באמת יודעים, והתלמידים כבר הורגלו לאותה שיטה של להקיא את החומר בשעתיים בחינה. אין אשמים וחבל לחפש... כי זו היא באמת שאלה של מה בא קודם: הביצה או התרנגולת?

ואני? אני אומרת, בואו נהרוג את התרנגולת ונדרוך על הביצה גם כן. בואו לא ניכנס למסגרות ונישאר חופשיים לחירות הדעת והמחשבה, במקום ציונים, הערכה תהיה אישית ותסתמך בעיקרה על הרצון לחקור, על הסקרנות והעניין בתרבות-התשוקה. ותרבות היא לאו דווקא כל מה שצוין לעיל, זה היופי בה, היא אינבידואלית לחלוטין, מתעצבת ומשתנה. ואם התרבות שלי היא חקר של פלאת', אקזיסטנציאליזם, אובדנות והקשר ביניהם ואילו אותך מעניין הקשר בין איליינר, מסקרה וצללית כהה? אזי שיבושם לנו, שנגשים את עצמינו בכל דרך בה נבחר וניתן את המהות על ידי הסקרנות והתשוקה ולא על ידי ציון סתום על יכולת שינון שגם היא מוערכת יתר-על-המידה. בואו נימנע מהסללה וניצור את השיוויון והחינוך הראוי בענינו, בואו נימנע מללכת למסגרת שבעיקר סוגרת את כל הרצון, הדימיון והתשוקה. אכן, זוהי אוטופייה.

זה לעולם לא יעבוד, העולם רבוי יותר מידי שחור ובלאגן והתשוקות מתנגשות מידי ועל-כן לעולם לא נגיע למנוחה ונחלה. אולם, בחלקת-האלוהים הקטנה שלי, במקומות שיש לי אפשרויות בחירה: בתחביביי, בעיסוקיי, בשעות אחר-הצהריים... אני עושה הכל על-מנת לחקור ולטעום כל מה שנדמה לי ראוי (וזה יכול להיות סקס, אלכוהול, או כרך שירים של לאה גולדברג, הכל תלוי בחשק ומצב-הרוח באותה השעה) בלי להיות תלויה בגחמותיו של איש מלבד של נפשי המיוסרת. כאמור, זוהי אוטופייה מוחלטת, כי כעת עלי ללכת לשנן את אנטיגונה למען בית-הספר כיוון שגם אני, כמו כולנו, קצת כלואה בתוך השיטה.