כולנו מכירים את שיעורי הספורט בבית הספר - כל אחד רץ עם בני המין שלו. מדוע בעצם מופרדים התלמידים מן התלמידות בשיעורי הספורט, גם בבתי ספר המתגאים בהיותם ליברלים, כאלו שחרתו על דגלם את החינוך לסובלנות ושוויון? להלן מספר תובנות בנושא, רגע לפני שאנו מסיימים את לימודי התיכון.

בתחום אחד, זה של השוויון בין המינים, המסר שקיבלנו היה כפול. מצד אחד, תכניות חינוכיות שונות שהועבר ועל ידי המחנכים במהלך השנים הדגישו אתה שוויון בין המינים. עצם הישיבה המשותפת בכיתה של תלמידים ותלמידות, טיולים ופעילויות שונות שנעשו במשותף חיזק ומגמה זו. מאידך, מיעוט בנות במגמת פיזיקה 5 יחידות, וריבוי הבנות במגמות אומנות, סוציולוגיה וספרות הדגישו דווקא את הפערים המגדריים.

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• קבלו: הפתרונות לבגרות במתמטיקה / 22.5
• לקראת הבגרות במתמטיקה: הדרכים היצירתיות להעתיק
• מרגש: נפטר מסרטן ולווה בדרכו האחרונה על ידי גיבורי על

עם זאת, שיעור אחד, שנתפס לעיתים כזניח במערכת השבועית שלנו, ושממנו לעיתים קרובות ניסינו לחמוק, הנציח באופן הברור ביותר את ההבדלים המגדריים. שיעור הספורט. ההפרדה בין בנים ובנות בשיעור זה נתפסת כטבעית, ברורה מאליו, סוג של אקסיומה שאין בלתה.

מידי פעם, כשתהינו מדוע בעצם היא קיימת, הושמעה הטענה המוכרת לפיה השוני ביכולת הפיזית הוא רלבנטי לעניין, ושגיל ההתבגרות הינו תקופה רגישה מבחינה התפתחותית, מינית, ומבחינת הדימוי העצמי של המתבגר או המתבגרת. אינטראקציה בין בנים לבנות בסיטואציה מורכבת זו תיצור בלבול, הסחת דעת ומבוכה, שייפגעו בהישגים הספורטיביים של התלמידים.

עשרים שנה לאחר פסק הדין המוכר בעניינה של אליס מילר, הגיע הזמן להטיל ספק בטענות אלו. בעקבות פרשת אליס מילר, הצבא פתח את דלתותיו לנשים ביחידות שעד לא מזמן נוכחות נשים בהן נתפסה כבלתי ראויה, בלתי הולמות ובלתי מתקבלת על הדעת. ההבדלים הפיזיולוגיים, כך מסתבר, אינם מהווים בהכרח מחסום בפני נשים לשילוב מוצלח ביחידות "גבריות" כמו טיס, קורס חובלים ועוד. שנים רבות התנועה הפמיניסטית שמה לה למטרה לחשוף מנגנונים חברתיים שמנציחים את העליונות של הגבר ביחס לאישה. שיעורי הספורט בבית הספר הם למעשה מנגנון חברתי כזה שמנציח את הנחיתות של האישה. מדוע?

ראשית, קבוצת הבנות נדרשת להגיע לרמת הישגים נחותה בהשוואה לקבוצת הבנים. למשל, תלמיד שיסיים ריצת 2000 מטרים באחת עשרה דקות – יזכה בציון נמוך מאוד ואולי ייכשל. תלמידה שתסיים ריצה זהה בזמן זהה, תקבל 100. ההנחה הזו, שבנות כלל אינן מסוגלות להגיע לרמת הישגים זה הלזו של הבנים, היא הכללה גסה, היוצרת צפייה שמגשימה את עצמה. הבנות לומדות, בתהליך שלה בנייה חברתית, שהציפייה מהן היא להיות חלשות פיזית. הבנים לומדים, אם נודה על האמת, שהם פשוט "יותר שווים".

שנית, המורים לספורט בוחרים לרוב להעסיק את הבנים במשחקי כדור, ובתרגילי כוח שונים. לעומת זאת, הבנות לרוב מתעסקות בהתעמלות קרקע, תרגילים אומנותיים וגמישות. בחירות אלו מנציחות את ההבדלים בין גברים לנשים, ומחזקות אתה סטיגמה של ספורט "נשי", וספורט "גברי". ספק אם ניתן להצדיק הבחנות מגדריות אלו בעידן שבו נשים משרתות כטייסות מוצלחות, מדריכות חי"ר ומסתערות על מחבלים חמושים בקרק"ל.

הבנות מתעסקות בהתעמלות קרקע, תרגילים אומנותיים וגמישות - ענפים "נשיים" © טמבלר

בחברה הישראלית הצבא נתפס עדיין כ"קרש קפיצה" למוקדי כוח בחברה האזרחית. בפני קצינים בכירים המסיימים תפקידם בצבא פתוחות דלתות לעמדות בכירות במשק, במגזרים הציבורי והאזרחי כאחד. בהנחה שתפיסה זו אינה עומדת להשתנות בקרוב, שילוב נשים ביחידות קרביות הינו קריטי להצלחת מאבקם להשתלב במוקדי הכוח בחברה הישראלית. כדי שנשים ירצו להשתלב ביחידות קרביות יש לנפץ את המנגנון החברתי שמלמד אותן שאינן מסוגלות להגיע לרמת הישגים זהה לגברים. יש להתחיל בדבר כבר בשלב בית הספר, ובשיעורי החינוך הגופני בפרט.

אל לנו לשכוח שבית הספר הוא גם מוסד חינוכי, המופקד על חינוכם הערכי של תלמידי ישראל. החינוך לשוויון באופן כללי, וזה שבין המינים בפרט, חייב לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות השונים בכל הדרגים, משר החינוך ועד המורה לספורט במגרש. הטענות המושמעות בעד ההפרדה בשיעורי הספורט מתעלמות מהיבט חינוכי זה. המסר של כיתות ספורט מעורבות הוא חד וברור: ההבדלים הביולוגיים לא בהכרח מכתיבים שונות ביכולת הספורטיבית. האבסורד הוא שהגוף שהוביל עד היום את המסר החינוכי הזה היה דווקא צה"ל ולא המוסד החינוכי הנקרא בית ספר.

הפתרון לדעתנו הוא לא בהפרדה על בסיס מגדר, אלא בהפרדה המבוססת על יכולת ספורטיבית. כשם שתלמידים מופרדים בשיעורי המתמטיקה והאנגלית על בסיס יכולתם לשלוט בשפה, כך בשיעורי הספורט ישובצו יחדיו בנים ובנות בעלי יכולת ספורטיבית זהה. באופן זה יוכל כל תלמיד למצות את יכולותיו האישיות בצורה הטובה ביותר, והחינוך לשוויון יהיה חד משמעי.

הכותבים הם תלמידי י"ב בקריית חינוך מעיין – שחר בעמק חפר