לא כל כך הבנתי מה המדריכה שלי בתנועת הנוער העובד והלומד רוצה ממני, כשהיא בחרה בי להוביל את המועצה לטקס יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל. לא ידעתי מה זה כי אף אחד לא סיפר לי. לא המשפחה, לא החברים ובטח שלא בית הספר, והאמת גם לא חשבתי שהם צריכים לספר לי. ידעתי שהטקס מדבר על העלייה אבל חשבתי שאני כבר יודעת מספיק, שהיה להם קשה ואז שלחו להם מטוס וזהו, הם הגיעו לארץ.

עוד במדור החדשות של פרוגי:

• דעה: למה בגרות צריכה להתחיל בשעה 17:00?
• "שיעורי ספורט הם מנגנון חברתי שמנציח את נחיתות האישה"
• מרגש: נפטר מסרטן ולווה בדרכו האחרונה על ידי גיבורי על

אני כותבת את הטור הזה לקראת יום הזיכרון מחר (ד') בעיקר על התהליך המטורף שעברתי השנה. בתהליך שעברתי הבנתי ששכחתי חלק חשוב. שכולם שכחו חלק חשוב מהעלייה - המסע.

מסע של שנים רבות של הכנות באתיופיה, הליכה במדבר והמתנה במחנות פליטים. מסע שלא היה מצליח לולא אותם מנהיגים וגיבורות אשר הקדישו את חייהם לקהילה, שגרמו לאנשים להגשים חלום של 2,500 שנים ולהגיע לציון. למדתי המון על היום הגדול הזה שבכלל לא הכרתי אותו קודם. התעמקתי בנושאים חשובים כמו אסירי ציון וילדי כפר בתיה. התחלתי להבין מה זה אומר לעזוב את הכול כדי להגשים חלום. את החלום הציוני של עלייה לארץ.

להמשיך כמו אריות

בתקופה הזאת הדרכתי במועצה והבנתי כמה דברים על חניכי העדה האתיופית בתנועה ועל עצמי כמדריכה בת העדה. חניכי העדה אינם מודעים למה שהוריהם ומשפחותיהם היו צריכים לעבור כשעלו לארץ ישראל. בתהליך שהם עברו עם המועצה הם למדו, התעניינו ובאמת רצו להיות שותפים שלי - לזכור ולהוקיר את כל העדה אשר עברה את המסע הקשה והמפרך הזה כדי לעלות לירוסלם (ירושלים כפי שקראו לה באתיופיה).

למדנו שבמסע היו המון קשיים כמו שודדים, מחלות, רעב וחוסר ידיעה על המחר. כל שנייה וכל דקה שהם הצליחו להישאר בחיים הייתה מזל גדול עבורם. המסע היה קשה והם הלכו ימים רבים ברגל עם זקנים ותינוקות. אך עם כל הקושי הם המשיכו ולא וויתרו על החלום והמטרה. הם נאחזו במה שהוביל אותם ונתן להם כוח לקום כל בוקר למציאות קשה ולא לוותר. להמשיך כמו אריות ולקוות שגם הם יגיעו לארץ קודש.

כחלק מעבודת ההכנה על הטקס, למדנו גם על ילדי כפר בתיה. הכרנו את יונה בוגלה, שהדריך חבורת ילדים קטנים בני 9-14 שבחרו לעזוב את המשפחות שלהם ולהגיע לארץ ישראל כדי ללמוד עברית, חקלאות ולהתחנך במוסדות ציוניים. כשהתבגרו הם חזרו להיות מורים באתיופיה ופתחו בתי ספר יהודיים לילדי אתיופיה היהודים.

אני, בתור מישהי שנולדה בארץ, לא יודעת עד כמה הייתי מסכימה לחזור לאתיופיה בשביל לקחת על עצמי משימה כל כך גדולה. זאת דילמה מטורפת. האם גם אני הייתי זוכרת את מה שיונה בוגלה אמר להם: "יהיו לכם פיתויים בדרך אבל אתם תצטרכו לזכור את המטרה שלשמה נסעתם". בסופו של דבר, העלייה האתיופית התקיימה הרבה בזכותם.

יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם נועד להנציח ולהוקיר את אותם 4,000 אנשים, שחלומם נפסק באותו מסע, ולא זכו להגיע לארץ. 4,000 מבני העדה שלי שנספו על אדמת סודן כי הרגישו שחובתם להגיע לירושלים, לארץ שלהם.

השאלה הראשונה ששאלנו אחרי התהליך היא איך לא שמענו על אותם יהודי אתיופיה שנספו בדרכם, איך לא שמענו על אסירי ציון ועל הגיבורים שפרצו את הדרך מסודן. איך לא שמענו עליהם, אנחנו, כבני העדה וכחלק מהחברה הישראלית?

היום אני מבינה שאחרי שהדרכתי את חניכי המועצה וגם את החניכים של בנהריה שעמדתי במטרה שלי: שיום הזיכרון של יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל לא יהיה יום ששייך רק לאתיופים, אלא יהיה יום ששייך לכל העם היהודי. צריך שכולם יכירו וילמדו על העלייה והמסע ואת הקשיים שעברו ועוברים יהודי אתיופיה. מנהיגים כמו פרדה אקלום, יונה בוגלה ורבים אחרים אשר סיפורם עוד לא נשמע הם דמויות מופת שצריכים להכיר אותם בכל בית בישראל.

"גופי כאן, אך ליבי בירוסלם"

המשפט הזה היה כתוב על כל קבר של יהודי אתיופיה בסודן. משפט מטורף שמראה לנו כמה הם היו ציונים ולא וותרו על התקווה שיום יבוא והם יגיעו לירוסלם. משפט שמראה לנו עד כמה הם האמינו ורצו להגי לארץ הזו. בשביל זה אנחנו צריכים לזכור אותם.

"יהי זכרם ברוך"

הכותבת היא קומונרית בקן נהריה, הנוער העובד והלומד. טקס זיכרון ליהודי אתיופיה אשר נספו בדרכם לישראל יתקיים מחר בשעה 19:30 בנתניה.