בהגדרה המילונית כתוב שבית הוא מקום המגורים הקבוע של האדם ובראשי מופיעה תמונת הקוטג' של תנובה או גינת הכלבים הקטנה שנמצאת בשכונה. בית הוא המקום שאתה חוזר אליו תמיד, בין אם ברגל ובין אם ברגש, המקום המבולגן ההוא בו נמצאת כבודת חייך. הבית צובר את הזיכרונות ואוגר בתוכו את ההבטחות, הכאב והאהבות. ויותר מכל, בית הוא ביטחון; בית זה הכרית הרכה במיטה והבובה של הכבשה, הקפה שאתה אוהב והמשפחה שעוטפת אותך. בית הוא המקום היחידי בעולם בו אתה יודע שלא יאונה לך כל רע.

בערב שעבר אכלתי עם משפחתי וצפינו בחדשות. שוב דיווחים על ירי בעוטף עזה, אזעקות בשדרות ובאר שבע, קייטנות לא ממוגנות מבוטלות. לפתע נשמע רעש של אזעקה באוויר והאינסטינקט הראשוני הוא לחשוב שזה בכלל בא מהטלוויזיה, אבל זה נמשך. ונמשך. ונמשך.

עוד במדור החדשות של פרוגי: 

• קבלו: הפתרונות לבגרות באנגלית מועד ב'
• "תחת אש": מועד ב' של הבגרות באנגלית
• פוענח רצח שלי דדון. השב"כ: הרקע כנראה לאומני

שניות שנדמות לנצח עד שכל המשפחה יחד עם הכלבה מבלים בתוך הממ"ד, שניות בהן צריך לרוץ לקרוא לאחיך שנמצא למעלה ולהכניס את הכלבה שדווקא מתרגשת מכל האנדרלמוסיה שמתנהלת סביבה, שניות שבהן צריך להיזכר איך סוגרים את החלון וכיצד בכלל מסדירים את הנשימה. אלו שניות בהן כל התרחישים האפשריים חולפים במוחך ואתה מרגיש כל כך מבוהל כי המקום הבטוח שלך, הבית שלך, כבר לא באמת שלך.

בנסיעה פקוקה מרחובות לתל-אביב או לחילופין ברכבת, תגיע תוך חצי - שעה. אנחנו נחשבים חלק משפלת המרכז, ומרבית מהיציאות שלנו במהלך השבוע הן בראשון לציון או תל - אביב שנמצאות צפונית יותר אך גם הן בטווח הפגיעה. ובכלל, הייתי באזעקה היחידה שהתרחשה בתל-אביב; נשכבתי על הרצפה באזור מתחם התחנה וכאשר שמעתי את הירוט הרגשתי גם זרם אדרנלין שכעת אני לא מבינה מאיפה הוא בא.

אולם הפעם, זה לא היה כמו בתל-אביב. גם לא כמו הפעם ההיא ששמענו את האזעקה מיבנה הקרובה בבית-הספר, הפעם זה לא היה כמו כל הפעמים האחרות. התחושה הזו שחודרים למרחב הפרטי שלך הוא משהו שקשה להסביר במילים, איך תחושת המציאות שלך מתערערת והחרדה עוטפת אותך. לפתע את מרגישה שדבר לא בטוח, את לא נוסעת למסיבת כיתה מרוב לחץ וגם ללכת לישון את מפחדת שמא לא תשמעי את האזעקה. אני שואלת את עצמי איך יכול להיות שהמקום הבטוח שלי כה מסוכן, ואיך זה יתכן שאנשים מסוגלים לחיות כך? איך אפשר לסבול את המציאות שכולה מושתת על פחד ובהלה?

העובדה המתסכלת ביותר היא שהפעם אין באמת את מי להאשים, אין לנו שליטה. ואני יודעת, שלמרות שסוללות כיפת - ברזל מתפקדות בצורה יעילה, לא אהיה שוב רגועה. ובמובן מסוים, דווקא להתרגל למצב הזה מפחיד אותי יותר, מכיוון שלאף אחד לא מגיע לחיות חיים של כאוס בתוך הנשמה. היום זה רחובות, ומחר זה אתם; מחר סבא וסבתא שלכם ישמעו את הירוט, אתם אלו שתהיו כל כך מופתעים שלא תיכנסו למקלט:"זוהי בטח אזעקת שווא!", מחר זה אתם שלא תירדמו מחשש שרקטה תחרב לכם את המשפחה.

במשך המון זמן קיוויתי ליונה עם עלה של זית, אך כעת לצערי אני מרגישה שגם ביונה פגעה רקטת גראד, הרי כמה אפשר לשמוע צבע אדום ולנסות להציל את מה שנשאר מהתקווה?

אפשר לבחור לא להאמין, להגיד שזו טעות ואזעקת שווא. אולם עובדתית היום העיר שלי, עיר שנמצאת בדרום המרכז, נכנסה לתוך מלחמה.

איך ממשיכים מכאן? הלוואי והייתה לי תשובה טובה.