פטרולול פלוישט, סט. גאלן, פ.צ ת'ון, מאריבור, ווילם II. אם מעולם לא שמעתם על הקבוצות האלה, אתם לא לבד. אבל כדאי שתתחילו לשנן את השמות, כי בעונה הקרובה ישחקו שם ישראלים: טוטו תמוז בפטרולול הרומנית, ניסו קפילוטו בסט. גאלן, לוטם זינו בת'ון, סנטיהו סלליך במאריבור ובן שהר בווילם II.

אז נכון, מדובר בליגיונרים מהדרג השני - הרי אף אחד לא חשב שלוטם זינו מספיק בשל כדי לצאת לאירופה. אבל אולי כשייפגשו בנתב"ג את יוסי בניון, עדן בן בסט, מאור מליקסון, שלומי ארבייטמן, קובי מויאל ויובל שפונגין שעשו את הדרך ההפוכה, הם יוכלו ללמוד דבר אחד או שניים על הטיול של אחרי צבא - גרסת הכדורגל.

 עוד במדור הספורט של פרוגי:

• סיכום העברות שבועי: פארגו חתם במכבי, לאב בדרך לקאבס
• גלאקטיקוס אמריקאי: למפארד חתם בניו יורק
• החלום נשבר: תיקו 0/0 להפועל באר שבע מול ספליט

לחלק מהליגיונרים שלנו זוהי לא קדנציה ראשונה בחו"ל - בטח לא לנוסע המתמיד בן שהר, שיכול "להתפאר" בכך ששיחק בספרד, צרפת, אנגליה, הולנד וגרמניה וכל זה עוד לפני שמלאו לו 25 שנים (אחלה טיול בסך הכל). טוטו תמוז ספק שיחק ספק נעלם באוראל הרוסית, ואפילו קפילוטו נתן גיחה לקפריסין לפני שהגיע לבית"ר ירושלים בעונה שעברה.

אבל כשמזכירים לגיונרים, השמות הראשונים שעולים לראש הם אבי כהן, אלי אוחנה, רוני רוזנטל, חיים רביבו, אייל ברקוביץ' ויוסי בניון שעשו את זה בגדול. בעונה החולפת השחקנים המובילים היו ביברס נאתכו, מליקסון, בן בסט ותומר חמד שנחשבים לפוטנציאל לא ממוצה, וברור שלא הגיעו להישגים באותו קנה מידה כמו ברקוביץ' או רביבו.

הסיבה הראשונה והמשמעותית ביותר שליגיונרים יוצאים לאירופה היא המומנטום כלכלי. כיום, שחקן ישראלי שחותם באירופה לא יוצא בשביל התהילה וכנראה שלא בשביל דקות משחק. הוא יוצא בעיקר בשביל הכסף, השורה ברזומה (כי לשבת על הספסל בצרפת זה יותר נוצץ מלשבת על הספסל במושבה), ואם הכל ילך כמו שצריך אולי אפילו להתפתח הלאה לדרגים הגבוהים.

העונה מסתמנת כעונת פתיחת הארנקים בארץ הקודש: מכבי חיפה חונכת את סמי עופר וחשוב לה לא רק לשפוך כסף על הדשא עצמו אלא גם על מי שישחק עליו. אז הם הביאו את בניון, במהלך מבריק לשני הצדדים - חיפה תרוויח עוד מנויים באחת מסגירות המעגל המרגשות שנראו בארץ בשנים האחרונות, ובניון יפסיק לעשות "הקש בדלת" לקבוצות אנגליות דרג ב' בשביל לסיים כשחקן ספסל. אחרי הנסיון הלא טוב בעונה הקודמת, כנראה שבניון הבין שלחזור להיות אליל בקבוצה שבה התפתח זה פתרון טוב למצב, למרות שאולי הוא יכל לסחוב עוד עונה-שתיים באירופה. והכסף, כמו שאמרנו, לא מהווה בעיה.

בניון, חזר לבית © אתר רשמי מכבי חיפה

הפועל באר שבע ממשיכה בפרוייקט הקריאה לדגל בחסות אלונה ברקת, ואחרי שבוזגלו וברדה הגיעו בעונה שעברה הגיע תורם של מליקסון וארבייטמן. אמנם מליקסון תמיד ייזכר כפוטנציאל ענק שיכול לעשות את קפיצת המדרגה, אבל הלו / הילד אוטוטו בן 30. גם ארבייטמן שחורר רשתות בחיפה לפני שכמעט ונעלם בבלגיה הצטרף אליו לקבוצה הכי מסקרנת העונה. וכמובן, מכבי תל אביב, שחייבת להגן על התואר ולא בוחלת באמצעים. וכשאני אומר אמצעים, אני מתכוון 700 אלף יורו ששולמו לטולוז ושכר שמוערך בכ-450 אלף יורו לעונה כדי להביא את עדן בן בסט.

סיבה נוספת לחזרה הביתה היא אטרקטיביות. תשאלו את עידן וייצמן שהלך לשחק באזרבייג'אן או את קובי מויאל שנסע עד למולדובה (וחזר העונה למכבי חיפה). לא בדיוק היעדים המועדפים על הישראלי הממוצע. כמו שהזכרתי, יציאה לאירופה בימינו משרתת בעיקר את הכיס - באפס סבלנות. השחקן הישראלי לא חושב בכלל על בשלות או הצלחה, וחבל שכך.

כדי שזר יצליח באירופה צריך בעיקר שני דברים - "ביטוח" מהקבוצה לדקות משחק, וקבוצה אטרקטיבית. אז אולי הלגיונרים משיגים את הביטוח, אבל מעטים השחקנים שיצאו מרומניה, שוויץ או בלגיה לקבוצות גדולות בספרד או באנגליה. אחרי הגל הבלגי ששטף אותנו, נראה כאילו חתימה באירופה היא תוצר של קומבינת סוכנים כזאת או אחרת ולא התעניינות ספציפית מצד הקבוצה בשחקן. רוצה לשחק באירופה? תחכה עד שתהיה טוב מספיק. הקבוצות צריכות לחזר אחרי השחקן, ולא להיפך.