רוני אוחיון, בת ה- 18 מבאר שבע לומדת בכיתה י"ב ואת זמנה מחלקת בין לימודים לבגרויות לבין אימונים ומשחק בכדור שער. אוחיון היא חת השחקניות הבולטות בכדור השער שלמעשה מיועד רק לשחקנים עם עיוורון ולקויי ראייה. "כדור שער זהו ספורט פראלימפי לאנשים עם עיוורון ולקויות ראייה, ובו יש שתי שלשות של שחקנים השמים משקפות סגורות כדי להשוות תנאים. המשחק משוחק במגרש דומה לזה של כדורעף עם סימונים בולטים עליו, שער של תשעה מטרים שצריך להגן עליו וכדור עם פעמונים בתוכו, שאותו צריך לגלגל לקבוצה הנגדית ולנסות להבקיע", מספרת לנו אוחיון.  

עוד במדור על קו הזינוק:

• על קו הזינוק: "הגעתי למקום הראשון"
• על קו הזינוק: נושמים כדורעף
• על קו הזינוק: "זה המקום שלי להתנתק מהעולם ולעשות מה שאני אוהבת"

למרות גילה הצעיר, היא ספורטאית פראלימפית בנבחרת ישראל נשים בכדור-שער, אתלטית לשעבר ונמנית עם הסגל של "אתנה" - הפרויקט הלאומי לקידום נשים בספורט בישראל. שוחחנו עמה על ספורט, לימודים, אימונים, קשיים וחלומות.

מתי ואיך התחלת לעסוק בתחום שלך?
"תמיד הייתי פעילה כילדה. ביסודי הייתי בקפיצה לרוחק ולגובה, והייתי די טובה בזה, אבל היה לי מאוד קשה בגלל הראייה. בכיתה ד' התחלתי לשחק כדור שער בבית העיוור בבאר שבע כחלק מהחוגים ועזבתי את הקפיצות. אחרי חצי שנה המאמן עזב לקנדה ולא חזרתי לספורט עד תחילת כיתה ח', שבה המורה התומכת שלי אמרה שפותחים מחדש את השלוחה בבאר שבע. מיד קפצתי על המציאה ואמרתי שאני אשמח להצטרף וככה הגעתי למשחק".

מה מושך אותך בתחום הזה?
"אני אוהבת את העובדה שהספורט הזה אגרסיבי, מלא באנדרנלין, ודורש כוח פיזי ויכולת אירובי גבוהה. יש בספורט הזה תחושה שכולנו שווים ואין לי מוגבלות, אלא רק מסוגלות לעשות דברים מדהימים על המגרש. בנוסף, אני מרגישה חופשיה ומלאת עוצמות על המגרש ומחוצה לו. כשאני משחקת כדור שער ועושה ספורט אני עצמאית, מסוגלת להציב לעצמי אתגרים, להיות אמיצה ולא בעלת חזות "מסכנה", כי אני לא. אני חזקה, עוצמתית ויש לי נוכחות כמו לכל אדם אחר. המגבלה לא מגדירה אותי".

"אני חולמת להגיע לאולימפיאדה"

כמה פעמים בשבוע את מתאמנת?
"אני מתאמנת שישה ימים בשבוע ויש לי יום מנוחה אחד. יש לי שלושה אימוני כוח, שלושה-ארבעה אימוני אירובי, אימון זריקות וארבעה אימוני כדור". 

מה החלומות או השאיפות שלך בתחום?
"אני חולמת להגיע לאולימפיאדה ולזכות במדליה, להיות השחקנית הכי טובה שאני יכולה בשביל הקבוצה ושאצליח להגיע להישגים גבוהים כמה שאפשר. אני משתדלת להציב לעצמי יעדים בסדר הדרגתי קטנטנים, קטנים, בינונים וגדולים. באופן הזה אני משיגה את התוצאות הכי טובות. כשהצטרפתי לענף היה לנו אימון ראווה עם נבחרת ישראל נשים ואני זוכרת שאמרתי לאחת השחקניות:'אני אגיע לנבחרת ואהיה באולימפידה' והיא צחקה עליי. אחרי שנתיים משכו אותי לעתודה ואחרי חצי שנה בעתודה משכו אותי לנבחרת. אחרי שנתיים שיחקתי בהרכב פותח במשחקים הפראלימפיים 2016. בשביל להגיע לשם עבדתי קשה יותר ממה שאמרו לי. תרגלתי בבית, עשיתי מלא אימוני הגנה ואימוני זריקות, ודחפתי את עצמי כל פעם יותר בחדר הכושר. בכל תקופת זמן הצבתי לעצמי יעד קטן שאני רוצה לשפר ולהגיע אליו. לא לקחתי צעדים גדולים אלא עשיתי צעדים קטנים שהרכיבו פאזל שלם ואני עדיין עושה".

איך את מצליחה לשלב בין הלימודים והספורט?
"זה קשה, אבל בית הספר מאוד תומך. אני עושה מבחנים ביתיים ומגישה עבודות מעט באיחור. לפעמים אני חוזרת הרוגה מאימון, אבל נשארת ערה עד שתיים בלילה בשביל עבודה או מבחן. אני משלימה שיעורים בנסיעות ולוקחת איתי לטיסות. אני לא מצפה לקבל מאיות, אבל אני כן רוצה להגיע לציון כמו 80. אני מאוד פרפקציוניסטית במהות שלי ככה שהיה לי קשה לקבל את העובדה שלפעמים צריך לוותר קצת על משהו כדי להצליח לשלב שני דברים במקביל. לאט לאט התרגלתי לזה והבנתי שצריך לאזן בחיים ואי אפשר לתת מאה אחוז בהכול".

"כדי לצאת עם חברים אני חייבת לתכנן חודש לפני"

מהי תגובות החברים והמשפחה?
"ההורים מאוד תומכים. רוב השבוע אני לא בבית, חוזרת בערבים ויוצאת מוקדם בבוקר או ישנה בירושלים לאימוני בסופי השבוע. יש לי חיי חברה, אבל הם לא ממלאים הרבה מקום בלו"ז העמוס שלי. כדי לצאת עם חברים אני חייבת לתכנן חודש לפני ולבדוק לחלוטין שהלו"ז פנוי, אבל כל החברים שלי ממש תומכים ונותנים לי כתף להישען עליה".

מי המודל לחיקוי שלך?
"הקפטנית של הקבוצה 'אלהאם' ושחקנית בשם סבדה מטורקיה שנחשבת מספר אחת בעולם. הקפטנית שלנו מדהימה, היא נותנת הרבה גיבוי ומובילה את הקבוצה למקומות טובים. בנוסף, כל מה שהיא עברה בחיים והדרך שלה להתמודד מעוררת השראה בעיניי. סבדה, השחקנית מטורקיה מהווה בשבילי מודל לשחקנית שאני רוצה להיות. מבחינת המשחק היא שחקנית הגנה והתקפה מעולה והלוואי שאגיע יום אחד להיות כמוה.

מהו ההישג הכי מטורף שלך עד היום בענף?
"אני חושבת שההישג הכי מטורף בשבילי היה העובדה ששיחקתי בהרכב ראשון בריו בסנטר (העמדה המרכזית במגרש) והייתי הסנטרית הכי צעירה שם. אף אחת בגיל שלי לא הייתה בסנטר בגיל כזה במשחקים הפראלימפיים. למרות שנפלנו ברבע, אני כל כך גאה בעצמי על הדרך שהצלחתי לעשות כדי להגיע למעמד הזה. אמנם יכולתי לבחור כל הישג אחר, אבל מבחינתי הישג הוא לא המדליה בסוף אלא הדרך. אם קיבלת מדליה בלי שאת מרוצה מהדרך זה לא שווה כלום".

מה לדעתך היתרונות והחסרונות לנער שעוסק בספורט בזמן הלימודים?
"זה משפר את יכולת מהירות התגובה והריכוז, מרגישים הרבה יותר אנרגטיים, בעלי יותר ביטחון עצמי, חוזק נפשי וגופני, מרגישים הרבה יותר נוח בגוף ויותר מאושרים. הספורט עוזר להבין שאפשר לתכנן לו"ז טוב שכולל גם את הלימודים וגם את הספורט ואפשר להביא למימוש את שניהם. מה שגורם לפתח מיומנויות גבוהות לעתיד כמו סדר, אחריות וארגון זמן. החסרונות יכולים להיות מחוסר בכוח רצון ומטוביציה מה שיכול להוביל להרגשה של אי יכולת, חוסר ביטחון עצמי, ואז הכל ייראה יותר מדי גדול או בלתי אפשרי וזה בסדר. כולנו מרגישים ככה, החכמה היא לקום משם מהר ולהבין שזה בסדר כל עוד זה לא נמשך יותר מדי זמן. הכל אפשרי, גם אם יהיו מלחמות בנוגע לדברים אפשר ללמוד מכל חוויה כזו משהו ותמיד אפשר למצוא פתרונות, רק צריך לחפש קצת את התשובות. בספורט לדעתי האישית אין חסרונות, אפשר רק להרוויח".

מה מיוחד בספורט שלך?
"הספורט שלי מיועד רק לעיוורים ולקויי ראייה, כולנו לובשים משקפות אטומות כדי להשוות תנאים והמשחק דורש מיומניות גבוהות של התמצאות במרחב בעזרת מישוש, דיוק בחשכה מוחלטת ושמיעה גבוהה של הכדור. 
חוץ  מזה, יש תחושה  בענף ובארץ במיוחד שכולם משפחה אחת גדולה וחמה. יש הרגשה של בית והרבה פרגון בין כל השחקנים. בעולם יש לנו קשרים עם שחקניות מקבוצות אחרות כמו טורקיה, למרות שאנחנו לא מצליחות לתקשר ממש, כי הן מדברות טורקית וממש טיפה אנגלית, הן אוהבות אותנו ואנחנו אותן, והן ידידות טובות שלנו גם מחוץ למגרש".