אם חשבתם שצריך לראות כדי לשחק משחקי כדור, אתם לחלוטין טועים. בכדור-שער החוק הכי חשוב במשחק הוא שכל השחקנים מחויבים לחבוש כיסויי עיניים לאורך כל המשחק. "המשחק מתנהל בעיניים מכוסות על מנת להשוות את רמת הראייה של כל השחקנים. בכדור יש פעמונים כדי שהשחקנים יוכלו לשמוע איפה הוא נמצא על המגרש", מסבירה לנו אופק ששון (16), קפטנית נבחרת הנערות בכדור-שער.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• אמ;לק: איזו קבוצה איבדה את מקומה בליגת האלופות?
• באנו לעזרת חבר: מוקה ודייזי מחכים לכם
• "מעדיפה לא להיות מקובלת ולנצח עם האופי"
  

"כדור-שער הוא ענף פראלימפי המיועד לעיוורים וללקויי ראייה. בכל קבוצה יש שלושה שחקנים שמתמצאים במגרש בעזרת פסים מובלטים על הרצפה וכדור עם הפעמונים. המטרה של השחקנים היא לשמור על השער שלהם ולנסות להכניס את הכדור לשער הנגדי", מספרת מרים בן דוד (14) שחקנית בנבחרת. "אלו שרואים לרוב מתאמנים עם כיסויי עיניים, מכיוון שבמשחקים חייבים לעטות כיסוי עיניים". בן דוד, שמשחקת כדור-שער כבר שנתיים, הגיעה אל הענף דרך חברות מתנועת הנוער שהיא נמצאת בה. "תמיד ראיתי אותן טסות למשחקים בחו"ל ויוצאות לאימונים. יום אחד פגשתי את האחראי על הכדור-שער בארץ ומהר מאוד הצטרפתי לנבחרת הנוער", היא אומרת בהתרגשות.

מהפחד להצלחה

"בהתחלה היה לי קשה להשתחרר מהפחד שהולך לפגוע בי כדור בבטן", מודה ששון. "זה היה קושי מאוד גדול בהתחשב בעובדה שבספורט הזה את מחכה שהכדור יפגע בך בשביל שתוכלי לעצור אותו מלהיכנס לשער". בן דוד לעומתה, נתקלה בקושי פחות כואב: "האימונים שלנו הם בכל הארץ והנסיעות קצת מעייפות, אבל זה שווה את זה. בהתחלה זה היה נראה לי קצת מוזר, אנשים שוכבים על הרצפה ומשחקים בכדור, אבל מהר מאוד קלטתי את הרעיון".

הן אולי נשמעות כמו נערות רגילות לגמרי, אך בן דוד וששון מתגברות על קשיים רבים מדי יום. ששון נולדה עם עורק לא תקין וכתוצאה מכך המבנה הפנימי של העין שלה מאורך יותר ולכן שדה הראייה שלה צינורי ויותר מצומצם. יש לה קוצר ראייה לרחוק ולקרוב. "בעין ימין אני עיוורת מלידה, בעין שמאל נולדתי עם שריד ראייה ובגיל עשר התפוררה לי הרשתית והתעוורתי לגמרי", מספרת בן דוד באומץ, "כשהתעוורתי עברתי תקופה קשה מאוד, אבל היום אני מבינה שיצאו מזה רק דברים טובים. זה ביגר אותי, זה נתן לי את הנבחרת. מכיוון שאני לא רואה אני מקבלת את האנשים כמו שהם. 

"אנחנו לא מסתכלים על הדברים שמפרידים בינינו בתור חברה"

בזמן שיכולתן לשבת בבית ולרחם על עצמכן, החלטתן לשחק בנבחרת. מה הניע אתכן להחלטה הזו?

בן דוד: "לא היה לי מה לעשות בבית. אמא שלי תמיד ניסתה לדחוף אותי ללכת לחוגים, אבל בגלל בעיית הראייה שלי בשום מקום לא באמת הצלחתי להשתלב. חיפשתי מסגרת שאני אוהב מחוץ לבית ספר, וכששמעתי על הכדור שער, זה פשוט שאב אותי. היום, זה משהו שהפך להיות מרכז החיים שלי".

ששון: "אף פעם לא ריחמתי על עצמי מפני שאני לא רואה טוב וזה הרבה בזכות ההורים שלי שעשו מאמצים, וחינכו אותי לא לרחם על עצמי. כשהתחלתי לשחק כדור-שער התחלתי גם לאהוב ספורט. זה פשוט מוסיף המון לחיים".

מה לדעתכן מייחד את כדור-שער מענפי הספורט האחרים?

בן דוד: "זה ענף מדהים בגלל שאנחנו לא מסתכלים על הדברים שמפרידים בינינו בתור חברה. אין לנו בעיות של גזענות, אנחנו באים בשביל הספורט. אין הבדלים בין הנבחרות הבוגרות לצעירות. המאמנת שלי היא כמו אמא שנייה בשבילי ואני חושבת שאין קשרים כאלה בין ספורטאים בכל הענפים".

ששון: "זה ספורט מאוד מעניין ומיוחד. הספורט הזה הוקם כספורט שיקומי לנפגעים ממלחמת העולם השנייה. בהתחלה הוא בכלל לא היה ספורט תחרותי ובערך עשר שנים אחרי שהתחילו לשחק אותו, כתבו לו חוקה מסודרת והוא התחיל להיות ענף תחרותי. היום הוא גם חלק מהמשחקיים הפראלימפיים".

איך הסביבה מגיבה לכך שאתן נמצאות בנבחרת?

בן דוד: "בודדים האנשים מחוץ לענף שלא הייתי צריכה להסביר להם מה זה כדור שער. כשהם שומעים מה זה הם מאוד תומכים ומעודדים".

ששון: "כשאני מספרת לאנשים שאני משחקת כדור שער, תמיד יש להם מבט של 'אני חושב שהמצאת ענף הרגע' ולכן זה מוזר להסביר להם שאני גולשת על הרצפה והודפת כדורים בזמן שאני עוטה כיסוי עיניים".

מה התחושה שלכן כשאתן על המגרש?

בן דוד: "אני לא רואה בעיניים, תרתי משמע. זה בוער לי בדם לנצח והאנרגיה הזו, רק לשמוע את הכדור מתגלגל כבר מאיץ לי את הדופק. זו אחת האהבות הכי גדולות שלי".

ששון: "זה תלוי, יש אימונים שאני נהנית בהם ומצליחה ויש אימונים שיותר קשה לי בהם אז זה מדכא. אבל במשחק, יש אדרנלין שזורם לך בעורקים ויש את הרצון להצליח ולהוכיח שאת יכולה".

כדור שער לא זוכה למספיק הערכה בארץ

כבר יצא לכן לשחק מול נבחרות ברחבי העולם. אם כן, איך ההרגשה?

בן דוד: "כן, היינו פעמים בפינלנד, ולא מזמן היינו באליפות העולם בהונגריה והגענו למקום השישי. אני ממש גאה לייצג את ישראל בעולם. זו הרגשה מדהימה כשאני מסתובבת בחו"ל ואני יודעת שאני מייצגת מדינה שלמה. אבל קצת חבל שאני מייצגת את ישראל ועושה את הכי טוב שאני יכולה, וכאן בארץ בכלל לא יודעים מה זה כדור שער. זה עצוב קצת שאנחנו עובדות כל כך קשה ולא מכירים אותנו".

לדעתכן, הענף הזה מספיק מוערך בארץ או שיש עוד לאן לשאוף?

ששון: "זה ענף שאף אחד לא מכיר בארץ, חברות שלי טוענות שאני משחקת בענף שהמצאתי. אני חושבת שבשביל להכניס את הענף הזה למודעות של המדינה, צריך להסביר עליו ולחשוף אותו יותר לציבור, אפילו לשדר בטלוויזיה את התחרויות יגרום לחשיפה. הענף הזה מאוד מכבד את המדינה, נבחרת הנשים הבוגרת מדורגת בין שלושת המקומות הראשונים בעולם".

יש לכן הישג שגורם לכן לטפוח לעצמכן על השכם?

בן דוד: "בכל שנה יש שלוש ליגות שמתקיימות בארץ בין קבוצות שונות, ובטקס סיום השנה בוחרים את מצטיין ומצטיינת הענף. אני הייתי מצטיינת הענף של שנת 2016. בעקבות זה, טסתי בינואר עם הנבחרת הבוגרת לפינלנד".

ששון: "בכל אימון את משתפרת עוד ועוד, יש אימונים שאני מצליחה לעשות בהם משהו שהתאמנתי עליו הרבה זמן וזה מספק מאוד".

"אני קמה בבוקר ומרגישה שאני הכי חזקה בעולם"

מה אתן חושבות שמיוחד בכך שהשחקנים בענף הזה משחקים עם כיסויי עיניים?

בן דוד: "זה ענף של לקויי ראייה ועיוורים, המטרה של כיסויי העיניים היא להשוות את רמת הראייה של כל השחקנים. אבל אנחנו באות כדי לעשות ספורט. בגלל כיסויי העניים אין לנו את השיפוטיות, אנחנו עוטות את כיסויי העיניים, בוחרות להיות מי שאנחנו ופשוט משחקות".

מה למדתן על עצמכן בזכות הנבחרת?

ששון: "קיבלתי המון בטחון עצמי. כשהגעתי אל הספורט הזה, הוא נראה לי די מוזר. אבל כשהתחלתי לשחק גיליתי שזה ענף מרהיב. זה נותן תחושת סיפוק, יכולת עמידה בלחצים וממש מבעיר בך את הרצון להשתפר".

"האמינו ביכולות שלכם!"

מהו המסר שהכי חשוב לכן להעביר לבני נוער?

בן דוד: "אם אתם חולמים על לעשות משהו, אתם כולים לעשות אותו. כשאתה מאמין בעצמך, הסביבה גם תאמין בך. אם אתם בני נוער לקויי ראייה, אתם יכולים לעשות הכל. המגבלה היא קטנה כל כך לעומת מה שאתה יכול לעשות איתה. אני התעוורתי וזה משהו לא פשוט, אבל לקחתי את זה למקומות טובים שאני יכולה להפיק מהם דברים נפלאים".

ששון: "האמינו ביכולות שלכם, התמידו במה שאתם עושים והכי חשוב שתהיו גאים בעצמכם על כל דבר שאתם משיגים".