השם ארטיום דולגופיאט היה זר עבור רובנו עד לרגע הפריצה שלו בשבועיים האחרונים עם הזכייה במקום השני בתרגיל הקרקע באליפות העולם בהתעמלות. רבים אומנם טרם יודעים להגיד את שמו כהלכה, אך לכולם ברור שמדובר בפייטר אמיתי. הוא לא איבד לרגע את האמונה, הספיק לעשות את מה שהיה נראה בלתי ייאמן כבר בגיל 20 ויותר מכל - מביא גאווה גדולה למדינת ישראל. "אני מרגיש שאני מייצג את ישראל. תמיד חלמתי לזכות במדליה באליפות העולם ואני מאושר שהגעתי לשם למרות כל הקשיים"

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• סובלים מחרדת בחינות? כך תוכלו להתגבר עליה בקלות
• בן 15: "חולם להיות ראש הממשלה הנכה הראשון"
• מבעייתית לפעילה חברתית: "התכנית שינתה את חיי"

לאחרונה, זכית במקום השני באליפות העולם בהתעמלות ומאז כבר מכנים אותך ״סגן אלוף העולם״. כבר הספקת לעכל את כל הטירוף הזה?

ההתאהבות בעולם ההתעמלות

דולגופיאט לעולם לא ישכח את הרגע הראשון שבו הוא הבין שהתעמלות היא סיפור חייו. הוא היה אז רק בן שש, אך אביו החליט להכניס אותו לאולם ולהראות לו ילדים עושים סלטות, כפי שהוא נהג לעשות בילדותו. בהתחלה, דולגופיאט אינו ידע עד כמה הוא יצליח ומתאים לענף הזה, אבל מהר מאוד הוא נשאב פנימה והמשיך להתאמן גם כשעלה ארצה בשנת 2009. "עליתי מאוקראינה לישראל כשהייתי בן 12 וידעתי שאני רוצה להמשיך עם ההתעמלות. היא תמיד הייתה חלק חשוב ממני".

אז דרכת באולם ההתעמלות כבר בגיל שש, אך הפריצה שלך הגיעה רק לאחרונה. זה לא מוריד לך את המוטיבציה?

"לא, לקחת מדליה באליפות העולם - זה היה החלום שלי, תמיד רציתי את זה. אומנם רציתי שהפריצה תגיע עוד קודם, אבל בספורט הכל עניין של זמן. צריך לעבוד קשה מאוד בשביל זה. לא כל אחד מגיע להישג כזה ואני שמח על ההצלחה שלי".

היית רוצה שיעריכו אותך יותר בראשון לציון?

"כבר מאז שחזרתי לארץ אחרי התחרות אנשים התחילו לזהות אותי ברחוב. הם ניגשו אליי ופרגנו לי מאוד על הזכייה. זה מרגש ומחמם את הלב לראות שגם המקום שאני גר בו יודע להעריך אותי".

לא חשב על המדליה

בניגוד לספורטאים רבים, דולגופיאט לא מתחרה למען המדליה, לא נותן לשום דבר להסיח את דעתו ועושה ככל שביכולתו על מנת לצעוד למען המטרה המיוחלת ולהגשים אותה. "בזמן התרגיל חשבתי על האלמנטים ועל העבודה שלי. מחשבה על המדליה לא העסיקה אותי. ראיתי את המטרה שלי מול העיניים וידעתי שחשוב לי לעשות את כל מה שאני יכול כדי להצליח כמה שיותר".

ואז הוזמנת לעמוד על הפודיום במקום השני.

"פתאום קלטתי שאני במקום השני ושזכיתי במדליית כסף. זה ריגש אותי מאוד והיה עבורי רגע מאושר ביותר. שמחתי שהצלחתי".

עשית את הבלתי יאומן למרות הפציעה ברגל ולא ויתרת לרגע. מה הניע אותך?

"ידעתי שזו אליפות עולם שאני רוצה להגיע אליה ולהביא בה תוצאות, חיכיתי לה הרבה זמן. בתחרויות כאלה אי אפשר שלא להיות לחוץ והפציעה ברגל לא הקלה עליי, אבל בסופו של דבר הצלחתי לעמוד בזה".

אתה חושב שללא המאמן שלך, סרגיי ויסבורג, והפיזיותרפיסט, אדם בדיר, היית מגיע למעמד הזה?

"ברור שלא, אי אפשר להתאמן לבד. סרגיי הוא כמו אבא שלי. הוא כל הזמן הולך איתי, עוזר לי גם מנטלית וגם פיזית, ומכין אותי לכל התרגילים. הוא עוזר לי בכל מה שצריך. גם אדם עוזר לי מאוד. בכל פעם שיש לי פציעה הוא חובש לי, דואג לי ועושה הכל כדי שיהיה לי פחות כואב".

הם התרגשו יחד איתך?

"כן, עמדנו שם וקפצנו שלושתנו יחד אחרי שידענו שיש לנו מדליה. עוד לא ידענו באיזו מדליה מדובר ואז כשידענו שיש לנו כסף התחבקנו מרוב אושר".

"לא הצלחתי בכלל לקפוץ"

אילו תגובות קיבלת לאחר ההישג? 

"היו הרבה תגובות חמות ומפרגנות, מרוב תגובות אני כבר לא זוכר את כולן", הוא צוחק.

הייתה תגובה מראש הממשלה?

"כן, התרגשתי מאוד כשהוא התקשר, זה לא מובן מאליו. הוא התקשר אליי ולשני ספורטאים נוספים במקביל ואמר לנו: 'כל הכבוד, אתם מביאים הרבה כבוד למדינה'".

כמעט נשבר

על אף ההישג הענק של דולגופיאט, אין זה היה מובן מאליו שהוא יקטוף את המדליה, שכן הוא הגיע לתחרות עם פציעה. לדבריו, הוא כמעט נשבר לפני הטיסה כשהוא לא הצליח לקפוץ בכלל. אבל הוא ידע שאסור לו לוותר, להיות בלחץ, או שמא לחשוב על דברים שליליים, ולכן הוא החליט להיות חיובי עד הסוף. כשדולגופיאט הגיע לתחרות, הוא הצליח להדהים את כולנו ולקפוץ עם הרבה אנדרנלין על אף הפציעה. "ידעתי שאסור לי לוותר. עברתי דרך ארוכה עד לתחרות הזאת".

התקבלת בארץ בקבלת פנים חמה במיוחד. איך חגגת את הזכייה באופן אישי?

"חגגתי עם המשפחה שלי. ישבנו במסעדה, אבל לא היה לי הרבה זמן לחגוג. לקחתי כמה ימים חופש ועכשיו כבר חזרתי למתאמן, יש לי עוד חודש תחרות נוספת – גביע העולם בגרמניה".

האימונים והתחרויות לא מקשים עליך בזוגיות עם מאשה?

"היא לא גרה בארץ, אבל יודעת שזו העבודה שלי והחיים שלי. היא לוקחת את זה בחשבון ותומכת בי בכל הזדמנות, ועוזרת במה שהיא יכולה".

"שטילוב בן אדם הרבה יותר גדול ממני"

מה לגבי הצבא?

"ממש קשה להתאמן ותוך כדי לשרת בתל השומר, אבל אני חייב לשלב ביניהם. כולם משרתים בצבא וחשוב גם לי לשרת. אבל נאלצתי לקחת חודש וחצי לטובת האימונים. עבדתי במהלך הזמן הזה ממש קשה, התאמנתי בלי סוף ועבדתי קשה".

עד כה לא נתנו לך סיכוי גדול ורק לאחר ההישג הכפילו לך את המענק החודשי. איך אתה רואה את ההתנהלות ביחס לכך?

"זה קשה להשלים עם זה שאם אין לך הישגים – אין לך כלום. זה לא פשוט להתאמן בלי משכורת מכובדת. מצד שני, זו סוג של מטרה, לרצות להגיע גבוה. אני גם עושה את מה שאני אוהב וגם מקבל על כך משכורת. רציתי מאוד לקבל את זה קודם, אבל חוקים הם חוקים".

רבים כבר רואים בך כיורש של שטילוב. אתה מחשיב את עצמך לממשיך שלו?

"שטילוב זה שטילוב ואני זה אני, אבל שנינו עושים את האותה עבודה. הוא בן אדם הרבה יותר גדול ממני, יש לו מלא מדליות באליפות אירופה. עדיין לא הגעתי לרמה שלו, אבל נתקדם הלאה ונראה".

יצא לך לשהות לא מעט במחציתו. יש משהו שלמדת ממנו? 

כשעליתי לארץ הוא היה מתעמל ממש גדול. תמיד הסתכלתי עליו ולמדתי ממנו המון. הייתה לי מוטיבציה להגיע אליו, אבל אני תמיד מנסה להיות אני ולעבוד קשה עד כמה שאני יכול, ולא להסתכל על האחרים.

"אם אני לא אצליח - אני אהיה מבואס"

אז מה היעד הבא שלך? כבר חושב על טוקיו 2020?

"להגיע לאולימפיאדה, לזכות שם במדליה ולדעת שעשיתי את זה. בנוסף, להגיע למתעמל מאלבניה שזכה במקום הראשון. הוא בינתיים ראש מעל כולם".

פוחד לאכזב את אלו שתולים בך תקוות?

אני אוהב לשאוף להגיע הכי רחוק שאני יכול. אף אחד לא אומר שאקח מדליה, אבל עד האולימפיאדה יש לי עוד שתי אליפויות עולם ושלוש אליפויות אירופה. אני עושה את זה בשבילי, לא בשביל מישהו. אם אני לא אצליח – אני אהיה מבואס".

מה המסר שלך לבני הנוער?

"האמינו בעצמכם מבלי להסתכל בצדדים על מי שמסביבכם. לכו עם הלב שלכם ואל תשכחו לעבוד קשה".