אי שם, כשמלאו לירדן ג'רבי (28 כיום) שש, היא מצאה את עצמה מתאמנת על מזרן הג'ודו בפעם הראשונה כשמקשטת את חליפתה חגורה לבנה. אז, היא אומנם לא ידעה עד כמה רחוק תוביל אותה הקריירה המקצועית שלה, אך נראה כי כבר בילדותה ג'רבי הייתה מלאה בשאיפות, שהסתיימו לפני ארבעה חודשים והתחלפו להן במטרות אחרות.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• זורע שלום: הנער שיצא למסע עם בני נוער מירדן וממצרים
• בואו לבדוק: עד כמה אתם משפחתיים?
• מורידים ת'מסיכות: הכוכבים הישראלים בקמפיין נגד הטרדות

מגלה את החיים מחדש

 "התחושה לאחר תקופה של פסק זמן מדהימה, גיליתי את החיים הרגילים. יום אחרי שהודעתי על הפרישה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. פתאום אין לי יום מסודר ואני קמה מתי שאני רוצה. זו הקלה מטורפת", מספרת ג'רבי לפרוגי.

לדבריה, מה ששונה בשגרה שלה היא העובדה שאין באמת שגרה. "יצאתי מכל המסגרות, זה היה שונה. זה כיף לתקופה, אבל נהיה משעמם". מלבד עולם הספורט, ג'רבי אף מגלה עניין בתחום הכלכלה והניהול, ועתידה לסיים השנה את התואר הראשון שלה באוניברסיטה הפתוחה. "למדתי שהעולם עובד לאט מאוד יחסית אליי. אני עובדת מאוד מהר. אומנם בגוף אני נחה, אבל הראש שלי כל הזמן חושב".

מרגישה שאת עדיין ירדן ג'רבי של פעם, או שמעבר לשגרה משהו בך השתנה?

"אני חושבת שאני אותו הדבר, פשוט בדברים אחרים. הג'ודו היה מובנה בהרבה מאוד לחץ מסביב. יש ציפיות מצד המדינה, הוועד האולימפי והאיגוד. עכשיו אני לעצמי, הכל יותר רגוע. אבל אני אותה אני. אני עדיין חדורת מוטיבציה כדי לעשות את מה שאני רוצה. בי זה לא השתנה".

מוצאת את עצמך מתגעגעת לאימונים ולכל הטירוף הזה?

"לא, מי מתגעגע לזה?", היא צוחקת. "כשאת בטוח המערכת הזו ואת חיה את זה, את לא מכירה משהו אחר. זה לא נראה לך משהו שהוא רגיל ושככה זה צריך להיות. כשפרשתי הבנתי שזה יכול להיות אחרת. לחזור פתאום לעולם הזה זה שונה לגמרי. מיציתי את עצמי מהבחינה של ההישגים וכל ההשקעה".

בדיעבד, יש בך חרטה על הצעד שעשית?

"לא, אפילו לא קצת".

"זה לא הם - זו אני"

ההחלטה האמיצה של ג'רבי הייתה מלווה בתגובות רבות, אשר רובן היו מפרגנות. אך לא מעט אנשים המעריצים אותה ורואים בה כספורטאית מוצלחת, חשו שהיא נטשה אותם וציפו לעוד. "אמרו לי: 'חבל שפרשת'. העניין הוא שזה לא הם – זו אני. אם הם היו צריכים להתאמן פעמיים ביום כל יום, להיות חצי שנה בחו"ל בלי שום רגע לעצמם, אז הם פתאום היו חושבים אחרת. כמובן שזה קל יותר להגיד את זה למישהו אחר".

לצד זה, היא מציינת שהיא נתקלה במספר לא מבוטל של אנשים, שהעריך את ההחלטה לפרוש דווקא בשיא הקריירה. "יכולתי להמשיך, אבל זו לא אותה המסירות. זה סוג של לחפף ואני לא כזאת. לפעמים אנשים לא מבינים מה המסירות לזה ומה צריך כדי להמשיך. יש אנשים שהעריכו את זה שאני פורשת כביכול בשיא ולא ממשיכה למרוח את זה גם כשאני לא רוצה".

מה אמרו האנשים הכי קרובים אלייך?

"שאני פורחת מחוץ לספורט, כי הם ממש רואים את זה. הם היו שם בתקופה שהתלבטתי אם להגיע להחלטה. זה אכל אותי ולקח לי הרבה זמן, זה דורש המון אומץ. הם ראו שככל שאני פחות מתאמנת, אני פתאום מוצאת את עצמי בדברים אחרים. אני רגועה יותר ומחייכת יותר. ברגע שהחלטתי, הם ראו שירדה לי אבן מהלב. כולם מאוד תמכו וגם היום. יש להם עכשיו יותר אותי, אני כמעט ולא הייתי בבית קודם לכן".

לא אחת מדברים על התנאים של הספורטאים בארץ. זה גרם לך לחשוב פעמיים לפני שהגעת להחלטה לפרוש?

"כשפרשתי הייתי עם שלושה ספונסרים, קיבלתי מלגה מהוועד האולימפי. הייתי במקום טוב. זה היה אפילו קשה יותר להחליט, כי ברגע שאת פורשת מהספורט בארץ אין לך משכורת. כל החוזים עם הספונסרים והמענקים מהוועד האולימפי מסתיימים. אין לי הכנסה".

אך כשהיא חוזרת אחורה בזמן, היא נזכרת בתקופה שבה אף היא לא זכתה לקבל מענקים ונאלצה להתמודד אל מול המערכת הגדולה ללא סיוע מצד המדינה. "הייתי פעם במעמד הזה כשהייתי צעירה. זה קשה, כי יש טיסות שצריך לממן. יש נערים שפורשים בדרך, כי אין להם מי שיעזור להם. זו בעיה. אני בטוחה שיכולה להיות דרך לעזור יותר, זה פשוט לוקח המון זמן. אמרתי להורים שלי לפני מספר ימים שאם יום אחד יהיה לי הרבה כסף".

 סיימה לנוח

לאחר תקופה של שחרור ומנוחה מכל הלחץ שעטף אותה, ג'רבי החליטה להגשים את החלום הבא. "במסיבת עיתונאים ציינתי שאני רוצה להקים בית ספר לג'ודו ואז הולמס פלייס פנו אליי לשיתוף פעולה. התחלנו לדבר, ראינו שיש לנו את אותה החשיבה והגענו לזה", היא אומרת בהתרגשות. לדבריה, בית הספר הפועל בשלב זה במועדוני הדגל של קבוצת הולמס פלייס בקרית אונו, ראשון לציון ונתניה עבור ילדים ובני נוער בגילאי 4-16 נראה הרבה יותר טוב מכפי שהיא חלמה עליו. בניגוד למרבית החוגים בישראל, שנערכים בממ"דים או בבתי ספר ישנים, בית הספר שמנהלת ג'רבי מספק סביבה נעימה. 

אומנם אין ביכולתה להיות בכל זמן נתון בשלושת בתי הספר לג'ודו, אך בשל כך היא הדריכה והסמיכה מאמנים רבים, שלטענתה יודעים את כל הסודות המקצועיים שאינם יודעים המאמנים שלא חווו את אשר חוותה. מה באשר לעתיד? היא חולמת לקחת את החלום שלה צעד ענק קדימה: "השאיפה בעתיד היא להגיע גם למבוגרים ולגרום להם להגיע גם לשיעור ג'ודו. זה יהיה מגניב וכיף. בהמשך - המטרה היא לאפשר את זה למבוגרים וילדים יחדיו, שילד יבוא לחוג ג'ודו וההורה שלו גם יבוא לכיף משותף. ילדים עפים על זה וגם ההורים. המטרה היא לגדול לכל הארץ ולמצוא את האלופים והאלופות הבאים".

 איך ההרגשה לקום בבוקר בידיעה שיש ילדים שרק מחכים לרגע ביום שהם יפגשו אותך?

"עצם העובדה שיש לי את הכוח לעורר השראה בילדים, זה כאילו אני ברכה. זה דו כיווני. ברגע שאני רואה את העיניים הזוהרות של הילדים, זה מביא לי המון כוח. אני מאוד אוהבת ילדים, יודעת להסביר להם כל דבר, לדבר איתם בגובה העיניים ולענות להם. בסופו של דבר, כשאני אחזור הביתה - יש לי חיוך על הפנים".

"אני חיה את הרגע"

מה לדעתך צריך להיות בילד, על מנת שהוא יצמח להיות ספורטאי מוכשר?

"זו שאלת מיליון הדולר", היא מגחכת. "אף אחד לא באמת יודע. אני חושבת שזה מכלול של דברים. יש הרבה דוגמות לילדים מוכשרים שלא עבדו קשה ולא הצליחו. יש דוגמות לילדים שהם פחות מוכשרים מבחינה גופנית, אבל עבדו מאוד קשה. צריך שהכל יתחבר יחד. אין לי תשובה ספציפית. זה גם עניין של זמן ואישיות".

מרגישה שמוטלת על כתפייך המשימה להכשיר את הדור הבא של הג'ודאים בישראל?

"יש המון מאמנים וילדים בג'ודו. בסופו של דבר, אני מקווה שכולם יצליחו. אני מביאה את הפן שלי בקטע הזה. זה לא סוג של אחריות, זה עוד חלום. אני התאמנתי עם מאמן אחד מגיל שש עד סוף הקריירה. אם גם לי יהיה דבר כזה, זה יהיה חלומי".

מה הרשקו אמר על הצעד הזה?

"הוא מבין ועוזר לי בכל דבר. אני מתייעצת איתו המון. הוא חושב שזה רעיון מעולה וכמובן שהוא תומך שלי".

מה המסר שלך לבני הנוער?

"תיהנו, עבדו קשה והאמינו בעצמכם!"

איפה נראה את ירדן ג'רבי בעוד חמש שנים מהיום?

"חמש שנים? אני חיה את הרגע, אני לא יודעת מה אני אעשה אחרי ארבעה חודשים. הראש שלי כל הזמן חושב. ברגע שאני אדע בדיוק, אני אכוון את עצמי. אבל עכשיו אין לי מושג. נראה לאן החיים יובילו אותי".