לפני כמעט חמש שנים, טל אנגלר (18) מצור יגאל, מצאה במקרה מדליות בארון של אמה. אז, התברר לה שבצעירותה, אמה הייתה אלופת ישראל בקליעה. "היא לא סיפרה לי על כך קודם לכן", היא צוחקת. "בכלל לא ידעתי שיש לנו אלופת ישראל בבית". אנגלר התלהבה מהסיפור המפתיע של אמה והחליטה להגיע למטווח, שהיום הוא כבר הבית השני שלה. המדליה הראשונה שלה הייתה באליפות אירופה בשנת 2016, מקום שלישי בתחרות זוגות יחד עם הפרטנרית שלה, אופק. מאז, היא עלתה לגמרים שונים, שברה שיאי ישראל והגיעה למקום הרביעי בגביע העולם, למקום החמישי באליפות העולם ולמקום הרביעי באליפות אירופה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• יוצאים מהשגרה: עשרה כללים שחובה לאמץ בחופש הגדול
• בריכות השחייה שיעשו לכם חשק לקפוץ למים
• ערבית קשה שפה? האתר שילמד אתכם לדבר בחינם

"כשהגעתי למטווח בפעם הראשונה, לא ידעתי שהקליעה עומדת להוות נתח כל כך משמעותי מהחיים שלי, אבל מהרגע שפגשתי את איתן, המדריך הראשון שלי, הבנתי שבמועדון נמצאת המשפחה השנייה שלי. בעצם, בכל פעם שהוא היה פתוח הגעתי אליו כדי להתאמן", אמרה הספורטאית הצעירה לפרוגי.

יותר מעוד תחביב

אנגלר מציינת כי היא הבינה שהקליעה היא יותר מסתם תחביב כשהיא הגיעה לתחרות הראשונה שלה, בה היא כלל לא רצתה להשתתף מלכתחילה. "המאמן שלי אמר לי ש'יש לך השבוע תחרות' ואני בכלל לא רציתי להשתתף, בגלל שחשבתי שאני לא בן אדם תחרותי ושלא אהיה מסוגלת להתחרות, כי הלחץ יגבר עליי. רק בתחרות הזאת גיליתי עד כמה אני תחרותית והישגית. אני עדיין לא יודעת מה בדיוק היה הרגע בו הבנתי שאני רוצה לעסוק בקליעה באופן מקצועי. גם היום אני עושה את זה מתוך אהבה לספורט עצמו וכל עוד הקליעה היא הבית שלי, אז אני לא רואה שום סיבה להפסיק, ביום שאפסיק לאהוב את מה שאני עושה אדע שאני צריכה לסיים".

מהצבא לאימונים

היא משרתת בצבא כספורטאית מצטיינת ומנהלת שגרה עמוסה המשולבת יחד עם השירות הצבאי. אימון קליעה אחד ביום, לכל הפחות. "עד הצהריים אני נמצאת בבסיס. בצהריים אני נוסעת שעה ברכבת לאימון שלי בקיבוץ מעברות ומתאמנת שם ארבע שעות. לאחר מכן, אני הולכת להתאמן בחדר כושר או ברחוב, מה שיוצא לי. בתיכון הייתי עושה שני אימונים ביום לא כולל חדר הכושר. זאת שגרה מאוד אינטנסיבית, אבל זה שווה את זה. אני עושה את מה שאני אוהבת וגם כשאני מותשת, עצובה וכששום דבר לא הולך לי, אני ממשיכה כי אני נמצאת עם האנשים שאני אוהבת".

איזו הקרבה זה דורש ממך?

"בתיכון הייתי צריכה לוותר על מפגשים חברתיים במהלך השבוע לטובת אימונים ובימי שישי נאלצתי להיעדר ממסיבות ומימי הולדת, כי התחרויות נערכו בימי שבת. כשקיבלתי את התקן של הספורטאית מצטיינת, שמעניק לי זכויות מיוחדות שמאפשרות לי להמשיך את שגרת האימונים והתחרויות שלי, הבנתי שאני מוכנה לוותר על תפקיד טוב בצבא כדי לייצג את המדינה בדרך אחרת, שלא דמיינתי את עצמי הולכת בה. תמיד רציתי לעשות הכל בשביל לשרת את המדינה שלי ואני מרגישה שאני באמת עושה את זה. זאת גם הייתה הדרך שלי להבין שהקליעה היא לא סתם תחביב, אלא שליחות".

עם אילו קשיים את מתמודדת?

"קושי פיזי. אני עובדת קשה מאוד ואני תמיד עייפה. לפעמים אפילו לא מאמינים לי שקליעה היא ספורט אולימפי וזה די מתסכל. אבל עם הזמן, נהייתי חזקה יותר פיזית ומנטלית. הריכוז שלי השתפר ובאופן כללי אני יכולה להעיד שזה ספורט שמצריך הרבה ריכוז והרבה עבודה עם המוח. לפי דעתי, רק 30% בספורט הזה מוקדשים לעבודה עם הגוף והשאר מוקדשים לעבודה מנטלית מאוד אינטנסיבית".

איך את מתמודדת עם כישלון?

"נצא מנקודת הנחה שבספורט יש יותר כישלונות מהצלחות וגרף ההתקדמות לעולם לא נמצא בעלייה מתמדת. הוא גל סוער בו יש עליות ומורדות. מכישלונות רק לומדים, כי כשאתה נופל ומצליח לעלות חזרה למעלה, אתה תהיה פי שניים טוב יותר ממה שהיית קודם. כשיש הצלחה, אתה מבין שכל העבודה הקשה הייתה שווה את זה. גם כששום דבר לא הלך לך ורצית לזרוק הכל ולשבור את הרובה, המשכת להילחם ועכשיו אתה קוטף את הפירות. ההצלחה משמחת אותי ואני נמצאת בספורט הזה, כי הוא גורם לי להיות שמחה".

איפה את רוצה את עצמך בעוד 10 שנים מהיום?

"בעוד עשר שנים אני יכולה להספיק להתחרות בשלוש אולימפיאדות. אני מקווה שאני אגשים את החלומות שלי, שאמשיך בכל יום לשאוף להיות טובה יותר  ממה שהייתי אתמול ובעיקר שאמשיך להקשיב ללב".