"אני לא זוכר את ההתרסקות ואת הרגע שחילצו אותי, זה נמחק מהזיכרון. אני זוכר את תחילת הטיסה ואת הרגע שבו פקחתי יום אחד את העיניים שלי בבית החולים לחיים חדשים", אומר לפרוגי נועם גרשוני (35) מכפר סבא, שעבר תאונה לא פשוטה לפני 12 שנה, ביולי 2006, בהיותו טייס מסוק קרב אפאצ'י בצה"ל במהלך מלחמת לבנון השנייה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• עיניים אליי: כך תגרמו לכולם להקשיב לפרזנטציה שלכם
• יום הטבעונות: "מתנועה מאיימת לתנועה מקבלת ותומכת"
• מרן דנקר ועד ג'ניפר לופז: הטבעונים המפורסמים ביותר
  

 קשה לעכל

כשגרשוני חוזר לרגע הזה, הוא נזכר שלקח לו זמן לעכל את אשר עבר. "התעוררתי בבית החולים עם כאבים והרבה חומרי הרדמה, וראיתי את המשפחה. הבנתי שאני בבית החולים, אבל בשלב הזה עדיין לא קלטתי מה באמת קרה".

אפשר להגיד שזה היה הלם?

"בהתחלה זה היה הלם, בעיקר כששמעתי שאני בחיים. זה משהו שבדרך כלל לא יוצאים ממנו בחיים. עוד לא הבנתי מה קורה וכמה זמן ייקח השיקום. בשלב הזה רק שמחתי שאני בחיים למרות כל הכאבים".

איך הגבת כשנודע לך שרב סרן רן כוכבא שהיה איתך נהרג?

"זה היה קשה מאוד כאמרו לי גם את זה וגם חבר נוסף שהיה איתי פעם בטייסת נהרג. אמרו לי את זה שלושה ימים אחרי, הייתי מחוסר הכרה וזה היה הרגע הכי קשה שהיה לי בבית החולים".

הכאב לאחר הפציעה

בעקבות ההתרסקות, גרשוני מצא את עצמו מאושפז במשך חצי שנה, כאשר בהמשך עבר עוד שנה שלמה של טיפולים. לדבריו, מה שהחזיק אותו במהלך התקופה הקשה הזו הם המשפחה והחברים שלו. "בחצי השנה שהייתי מאושפז הם היו איתי בכל רגע, גם בימים וגם בלילות".

בדיעבד, חושב שהשירות שלך כטייס בצה"ל היה הדבר הנכון עבורך?

"ברור, אני לא מתחרט על ההחלטות ועל הבחירות שלי. התגייסתי לשם כדי לתת את ה-100 אחוז שלי וכדי לשרת את המדינה הכי טוב שאני יכול. הצבא בחר בי לקורס טייס והכרתי שם אנשים מדהימים. עברתי פציעה, אבל זה לא משהו שאפשר לדעת לפני. כשאני חוזר אחורה לכל ההחלטות הכי גדולות בחיים - אני מאוד שמח שבחרתי להיות שם".

אומנם חלפו כבר 12 שנה, אך משתמע כי הפצע העמוק עדיין נשאר. 

"אני עדיין משותק לגוף שלי עם מגבלות קשות. אני הולך עם מכשיר על הרגל גם למרחקים קצרים ואני מתנייד עם כיסא גלגלים. ההתנהלות היום יומית שלי בעקבות הפציעה עדיין חלק מהחיים שלי. אני עדיין עם מגבלות קשות".

זה שינה משהו במחשבה שלך?

"בגלל הפציעה, התהליך של השיקום והשינוי הגדול הזה - אני מעריך הרבה מאוד דברים שאנשים אחרים לא יודעים להעריך. כל בן אדם שהולך ורץ, מרגיש שהוא עושה דברים שכל כך טריוויאלים בשבילו ושזה קלי קלות. אני נלחמתי כדי לחזור לעשות את הדברים האלה, אז אני יודע להעריך אותם יותר. אני יודע ליהנות היום מהחיים שלי יותר מפעם ובאיזשהו מקום החיים שלי טובים יותר משל אנשים אחרים".

ההתאהבות בטניס

גרשוני נכנס לבית החולים לראשונה עוד בהיותו מאושפז, אך בהתחלה הוא לא התחבר למקום ואמר לעצמו: 'וואלה, מה זה קשור'. "אתה עוד לא מעכל שאתה הולך להישאר עם מוגבלות ושזו הדרך היחידה שלך לעשות ספורט", הוא מספר. "חשבתי שאני אחזור לשחק כדורגל וטניס כרגיל, לא הבנתי מה קשור כיסא גלגלים ואני".

לאחר שגרשוני הספיק לעכל, הוא ניסה לעשות את כל ענפי הספורט שאהב לעשות פעם ובאותה הנקודה, הבין שהטניס הוא הספורט של חייו. "בהתחלה זה היה בשביל הכיף ואז נכנסתי לזה יותר, כמו כדור שלג שמתגלגל".

אלוף אמיתי

עם הזכייה של גרשוני במדליית הזהב באולימפיאדת לונדון 2012, הוא חש סיפוק מהתוצאה והבין שזה הזמן לפרוש. "ידעתי שאפרוש אחרי האולימפיאדה לא משנה מה תהיה התוצאה. אני שמח שהתוצאה הייתה מדליית זהב ושעשיתי את המקסימום".

לא חסר לך לפעמים כל הטירוף הזה?

"האמת שלא, אני טס הרבה להרצאות. הטניס מאוד אינטנסיבי ותובעני. חווים בו המון חוויות, אבל ככל שהתקדמתי בתחרויות - זה דרש ממני יותר והייתי צריך להגיע מוכן".

הניצוץ שנוגע בכולם

לאחר שכולנו בכינו יחד עם נועם גרשוני, היום כל בית בישראל יודע מי הוא. באולימפיאדת טוקיו 2020 אומנם נראה אותו ככל הנראה רק בקהל, אך סיפור חייו ממשיך להתגלגל לעוד ועוד אנשים, שרואים בו משהו אחר - מודל לחיקוי ואישיות מעוררת השראה, שאפילו הדליקה משואה בחגיגות ה-70 של מדינת ישראל בהר הרצל.

בכל הרצאה שלו, גרשוני שמח לשמוע מחדש שאנשים רואים בו מודל לחיקוי. "אני שמח שלפעמים הסיפור שלי גורם לאנשים להסתכל על המשבר, על הטראומה ועל השינוי בצורה קצת אחרת". משמח אותי לעזור להם וזה ממלא אותי".

מהו המסר שלך לדור העתיד?

"האמינו בעצמכם ואל תתייאשו. דעו להעריך את הדברים הקטנים והחיוביים שיש לכם בחיים. גם בזמן משברים, אכזבות, שינויים ונפילות - תמיד המשיכו להאמין".

יש יעד לעתיד?

"אין כרגע מטרה גדולה לעתיד, אבל חשוב לי להמשיך להעביר הרצאות, ושכמה שיותר אנשים יחשפו לסיפור שלי וילמדו ממנו".