מורן סמואל (36), נולדה כילדה "רגילה" ובצעירותה הייתה ספורטאית מצטיינת בליגת העל לכדורסל נשים. לפני כ-12 שנים, בעקבות התפרצות מום מולד, הפכה למשותקת בפלג גופה התחתון. למרות הקשיים בדרך, סמואל זכתה באליפיות ופרסים פאראלימפים רבים מספור, ביניהם מדליות זהב בגביע ואליפות העולם בחתירה. ראיון אישי מיוחד

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

• טוסו לבד: "אתם לא צריכים אף אחד כדי להיות מאושרים"
• שואפים לשלמות: התכונות שאנחנו חייבים לרכוש
• לא מה שחשבתם: הסיבות שיגרמו לכם לאהוב מתמטיקה
  

 מהכדורסל לחתירה 

"מגיל צעיר מאוד אהבתי להיות בתנועה, הגוף שלי תמיד היה חזק ומהיר ובבית הספר, ניסיתי והשתתפתי בכל סוגי הספורט. לבסוף התאהבתי במגרש הכדורסל והחלטתי לנווט את כל המאמצים שלי לשם". בתור ספורטאית צעירה השקיעה סמואל שעות רבות מעבר לאימונים הרגילים על מנת שתוכל להצטיין. "בגיל 12 ניסיתי להתקבל בפעם הראשונה לנבחרת ישראל לקדטיות ולא התקבלתי, וברגע הראשון זו היתה התמודדות לא פשוטה ותחושה שנכשלתי. אחרי כמה אימונים הבנתי שאם אני רוצה לעבור את המבחנים בפעם הבאה אני חייבת לעבוד יותר קשה. זו היתה נקודה שבה יכולתי לוותר לעצמי, אבל החלטתי ללמוד מהכשלון, לא להתייאש ולהתמיד". סמואל מספרת שבפעם הבאה שניסתה להתקבל היא עברה את המבחנים ושיחקה בנבחרת ישראל לנערות: "טסתי לאליפויות אירופה והרגשתי כבוד רב לייצג את המדינה. אני חושבת שמה שהכי קידם אותי כספורטאית צעירה זו משמעת עצמית גבוהה שאפשרה לי להתאמן יותר מאחרות. היה לי חשוב לשלב בצורה טובה בין הלימודים והכדורסל ושמרתי על שגרה מאוד קפדנית של לימודים, אימונים, תזונה ושינה". 

השיתוק

חייה של סמואל השתנו מן הקצה אל הקצה בבוקר אחד, כאשר תוך שעתים בלבד הפכה למשותקת. לדבריה, המעבר החד היה קשה ומפחיד, כי בהתחלה לא היה ברור מה מתרחש. "החלטתי לא לוותר לעצמי, ולמרות הקשיים להמשיך להגשים את החלומות שלי". כמו כן, היא השתדלה לא להתעסק בשאלות שאיו עליהן תשובה כמו: "למה זה קרה לי?" או "מה היה קורה אם?". "הייתי צריכה ללמוד להסתכל על מה שאני כן יכולה לעשות, למרות כיסא הגלגלים ולא על מה שאיבדתי ולעולם לא יחזור. למדתי שאי אפשר לשנות את העבר אבל אפשר להשפיע על ההווה והעתיד ולהחליט לבחור בחיובי במקום להתמקד בשלילי".

היתרונות שבספורט כדרך חיים

הערכים שגדלה עליהם כספורטאית הם חלק ממנה עד היום, למשל: עבודה קשה, התמדה, היכולת לא לוותר גם כשלא הולך, החשיבות של שיתוף פעולה, מנהיגות במגרש ומחוץ למגרש, יושר והוגנות. סמואל מאמינה במוטיבציה פנימית, כח פנימי שמניע אותנו להשתפר ולהיות יותר טובים בכל דבר שאנחנו עושים. היא מציינת שהתהילה והזכיה במדליות פראלימפיות לא שינו אותה כלל, ודוגלת בכך שהדרך חשובה מהתוצאה. "לפעמים אנחנו יכולים להשקיע את כל כולנו ולנסות להיות הכי טובים ולא להגיע ראשונים, האם זה אומר שנכשלנו? בעיני לא. אני תמיד שואפת קודם כל לנצח את עצמי ואז להיות גם טובה מאחרות". לדעת סמואל, היתרון של תהילה ספורטיבית הוא שניתן לקדם רעיונות חברתיים שחשובים לה בזכות הפרסום, כמו להשתתף בסדרת כתבות כזו שמעלה את המודעות לספורט הפראלימפי.

האתגרים בימינו והתקוות לעתיד

כיום האתגר הגדול מבחינתה הוא לשלב בין משפחתה לבין הדרישות באימונים ובתחרויות. היא אמא לשני ילדים: האחד כמעט בן שלוש והשנייה תינוקת בת חצי שנה. "אני מאוד משתדלת לעשות את האימונים מוקדם בבוקר, לפני שהם מתעוררים, כדי לא להפסיד זמן איתם. הם מצטרפים אלי למחנות האימונים בחו"ל ואני משתדלת שאחד לא יבוא על חשבון השני, אבל זה לא פשוט". יש לה תוכנית אימונים אינטנסיבית ביותר שמגיעה לעיתים ל-12 אימונים בשבוע. מטרתה המרכזית של סמואל היא לזכות במדלית זהב בחתירה במשחקים הפראלימפים בטוקיו 2020. זו גם כנראה תהיה האולימפיאדה האחרונה שלה.

בעתיד הרחוק סמואל מקווה להשתלב בקידום הספורט הפראלימפי בארץ ולתרום לכך שכל ילד או ילדה בעלי מוגבלות ברחבי הארץ שרוצים לעסוק בספורט יוכלו לקבל הזדמנות להגשים את עצמם. "כשגרירת אתנה במשך שש שנים, אני חושבת שחשוב להגיע לבתי ספר ולגרום לבנות וגם לבנים להאמין שהספורט הוא דרך מצוינת ללמוד על החיים. להטמיע ערכים חשובים וגם להגשים את עצמך. קידום ספורט הנשים הוא תהליך המשפיע על כל החברה, כי ככל שנשים יקבלו הזדמנות שווה בכל תחום, כך נשפר את פני החברה שלנו וניתן לילדות צעירות לדעת שראוי שיגשימו כל חלום בלי קשר לעובדה שנולדו בנות". בנוסף, מדגישה סמואל את ערך המשמעת העצמית אותו חרטה על דגלה עוד בשלהי ילדותה: "מי שמסתכל על מכשול כמכשול יש סיכוי שהמכשול יפיל אותו בדרך, מי שמסתכל על מכשול כאתגר יעשה את המקסימום לעבור אותו. המגבלה האמיתית שלנו, היא זו שאנו מציבים לעצמנו. אל תציבו לעצמכם מגבלות, תאמינו בעצמכם ותזכרו שכל חלום הוא חלום שראוי להגשים אותו".