אני לא מתבייש לגלות: אני מכור לאולימפיאדה. פריק של אולימפיאדה. צופה בה כמעט כל היום, מעודד את הישראלים בשקט ומקלל את היריבים בקול, כזה אני.

אריק זאבי: היסטוריה של עשרים שנה באליפויות עולם

בשבוע שעבר כמו בכל הימים האחרונים, צפיתי באולימפיאדה, עד שהגיע החלק שלו חיכיתי מכל.
אריק זאבי, הגיבור שלי.

ההתרגשות הייתה גדולה, הציפייה גם היא, והתחושה הזו של – "המדלייה בידינו!" גדלה.
ואז, אחרי 43 שניות תמימות ואוסף של רגעים מצטברים, ראיתי את גיבור הספורט האולימפי הגדול בשביל כל ישראלי בארצנו, מדשדש על המזרן, מנסה לחמוק מהבריח הגרמני. מנסה לברוח מההשפלה הזו, של הקרב האחרון כנראה בקריירה שלו, שבו היה אמור לפחות לנצח.

להשאיר את הטעם הטוב, להשאיר כבוד וחותם ישראלי באולימפיאדה הלונדונית. 
אחרי 43 השניות מהגיהינום הזה, ראיתי את עיניו של אריק, את הגוף הרועד, את האכזבה על פניו של המתאבק הידוע בישראל.

דמעות של עצב ותיסכול היו בעיניו של המתאמן, לאו דווקא מאכזבת המדליה האבודה שלעולם לא תשוב כנראה, לאו דווקא מאכזבת הכבוד שלא יקבל לעולם, אלא דווקא מכך שאת עמו שהוביל בכבוד במשך שנים - אכזב. הדמעות הללו, לא היו דמעות של איבוד המדלייה - אלו היו דמעות של  ספורטאי אולימפי אמיתי. אחד שחושב על העם, הכלל – ולא על הלוחם, היחיד.

דמעות טהורות של אכזבה. ולא דמעות של "ביזבוז" ימים נוראי בארבעת השנים האחרונות, ימים שהיו עקובים בדם, התמדה, חבישות והשקעה.
דמעות של גיבור. דמעות שמבינות כי הסוף הגיע. הרי כל ספורטאי מפחד מהיום שיצטרך לפרוש ממקצוע שבו התעסק כל חייו, אך אריק – דיבר דרך העיניים. הוא העביר לציבור הישראלי בכמה רגעים של הזלת דמעות - את מיליוני הציפיות הישראלית שנפלו עמוק לתוך התהום החשוכה.

אריק, ג'ודוקא ותיק שלנו. אותנו לא איכזבת, אותנו לא תיסכלת או עיצבנת. כי לנו הארת את הדרך לניצחון, את דרך האימונים וההשקעה, את דרך הנציגות והאמינות. ובעיקר - הדרך לעיניו של ספורטאי אמיתי, אחד שמרגיש, נושם וחי את המשחק, קם בבוקר עם חלוק לחימה וישן בערב עם תחבושות ופציעה.

אריק אתה דוגמה. דוגמה לכל הספורטאים הצעירים כיום בישראל, שמתחנכים למשלחת הקרובה והרחוקה שלנו, מטעם ישראל – לנציגות בכל העולם, אמר פעם יושב ראש אולימפי לשעבר, כי עיקר התחרות וההצלחה – היא ההשתתפות בקרב.