את רם לוין בן ה-22 הכרנו לפני כשלוש שנים, כשהפורמט "נינג'ה ישראל" הגיע אלינו. מאז סומן כאחד המתמודדים החזקים ביותר וסיפק ביצועים מרשמים במיוחד שהשאירו אותנו פעורי פה. לקראת גמר העונה השלישית שישודר מחר (שבת) ב"קשת 12", תפסנו את הפיינליסט האהוב לראיון מיוחד על סוד ההצלחה בעום הספורט, התחרות מול אחיו, הרצון להצליח והחלום הגדול להגיע לאולימפיאדה.

עוד בערוץ הבידור של פרוגי:

• חדשות הקולנוע: ג'ואי קינג על הסט והסרט החדש של כוכב "אלאדין"
• תמיד שם לצידך: הסיידקיקים שבלעדיהם הכול היה שונה
• לקח זמן: הדמויות שהחלו כרעות ועשו שינוי

הראיון עם רם מתקיים בפלטפורמת ה"זום", כיאה לתקופת הקורונה המורכבת כשהוא יושב על ספת ביתו עם טרנינג, בשונה משאר ימות השבוע, בהם הוא מתאמן מבוקר עד ערב במטרה להיות הספורטאי הכי טוב שביכולתו להיות, ימים ספורים לפני שידור הגמר הגדול. כידוע, הגמר אומנם צולם כבר לפני מספר חודשים, אך ההתרגשות קיימת גם עכשיו, לוין מגיע אל יום הגמר בפעם השנייה לאחר שהעפיל אליו גם בעונה הראשונה וגם בעונה הנוכחית.

בוא ניקח אחורה בזמן, יום צילום הגמר הגדול. מה התחושות?

"מההתחלה אמרתי לעצמי בראש שאני בא כדי לנצח את התחרות כי אני יודע שיש לי את היכולות. עכשיו כשהגיע הגמר, מצד אחד אני מתרגש כי בכל זאת זה אירוע גדול שמשודר בטלוויזיה וזה מעמד מיוחד אבל, אני מרגיש שאוקיי, עכשיו הגיע הרגע שכל כך חיכיתי לו ואני רוצה לנצח את זה. אז זה מן שילוב של התרגשות עם המון פוקוס ולהיות חדור מטרה ונחוש לקראת היום הזה".

ונמשיך עם המסע בזמן, שלוש שנים אחורה. פורמט הנינג'ה מגיע אלינו לישראל. מה הדבר הראשון שאתה עושה?

"האמת שהם פנו אליי. זה משהו שהכרתי מאנשים בעולם ומחברים שמתאמנים ומתחרים בזה, אז ידעתי מה זה וידעתי שאני יכול להיות מאוד טוב בזה, ופוטנציאלית אולי אפילו לנצח אם אני אשקיע מספיק זמן. לא כל כך ידעתי איך זה יהיה בארץ. כל החברים שלי הלכו לזה, אנחנו באמת קבוצה של מטפסים שהלכה לזה ביחד. אז הלכתי לנינג'ה ואמרתי - מה שיהיה יהיה".

העונה הראשונה יכולה להיחשב עבורך כהצלחה מסחררת, מקום מכובד בגמר והישגים מרשימים במיוחד לאורך כל העונה. לעומת זאת, בעונה השנייה נפלת כבר בשלב המוקדמות. זה שבר אותך מנטלית?

"תמיד אפשר ליפול, אבל ידעתי שגם אם אני אפול, אני אקום חזק יותר. זה היה מבאס. ציפיתי באותה עונה להגיע למקום טוב יותר מעונה קודמת. בעונה הראשונה הגעתי בגמר למקום הכי גבוה מאלו שלא עלו לשלב הבא, שזה מקום שישי. אז אמרתי לעצמי שאם אני בא עכשיו, המטרה שלי היא לעשות טופ 5 לפחות כדי לשפר את המיקום. הגעתי עם ציפיות גבוהות, בכלל לא חשבתי על המוקדמות. חזרתי כמה ימים לפני מתחרות בחו"ל, בלי כמעט להתאמן, עם נעליים שקניתי בחו"ל שעדיין לא עשיתי איתן שום פעילות. אמרתי לעצמי, 'יאללה - קטן עליי, אני בא, מתקתק את המוקדמות וחושב על הנינג'ה אחרי זה'".

"באתי עם ציפיות גבוהות, ופתאום אני מגיע לשם, אני במים וגם חטפתי איזה 'בומבה' ברגל שאחרי זה לא יכולתי ללכת כמה זמן. היה סוג של סיוט, כי מה שחשבתי שבכלל לא יכול לקרות קרה וזה לא הרגיש טוב בכלל. גם כאב לי וגם אני יודע שאם אני רוצה לחזור עכשיו לנינג'ה אני צריך לחכות עכשיו שנה וגם כשזה ישודר אני אהיה מבואס שככה אני מייצג את עצמי. כשאתה בא לאירוע ספורט אתה יודע שלפעמים אתה יכול להפסיד, כולם יכולים להפסיד, לא משנה מי אתה - גם אם אתה הכי טוב וגם אם הצלחת בעבר, זה לא מבטיח לך שום דבר ואני יודע את זה גם לקראת הגמר. זה שעד עכשיו הייתי טוב במקצים שהתחרתי בהם זה לא מבטיח לי שום דבר, בתכלס אני יכול ליפול במכשל הראשון כמו שאני יכול גם לטפס על המידוריאמה".

מה החזיר אותך למסלול הנינג'ה בעונה השלישית?

"ההזדמנות להיות הראשון בישראל שמצליח לטפס על המידוריאמה, כי באמת אף אחד עדיין לא עשה את זה. אומנם אנשים ניצחו את התכנית אבל אף אחד לא טיפס על ההר וזו המטרה הראשית, לפחות בנינג'ה. הייתי אומר שמה שהחזיר אותי זה הסיכוי לנצח וההזדמנות שיש לי, וגם זה שמזמינים אותי זה כבוד. זו חשיפה לספורט שלי, לטיפוס. זה חושף אותי לקהל הרחב וממשיך לפרסם את הטיפוס. אבל הסיבה העיקרית זה הסיכוי לנצח ולבחון את עצמי ואת הגבולות שלי. אני גם מאוד אוהב את האימונים ונהנה מהם. תחרות היא דרייב להמשיך להתאמן חזק".

"נינג'ה" זו תחרות שבאמת דורשת המון הכנות מנטליות ופיזיות על מנת להגיע בה רחוק. איך בדרך כלל אתה מתכונן אליה?

"מבחינה פיזית אני חושב שאני עושה את האימונים שרוב האנשים עושים. אולי אני עושה את ההכי קשה שאני יכול, אבל בסופו של דבר רוב האנשים עושים הכנות דומות. בנוסף לזה אני מטפס מקצועי אז אני עושה את זה כל היום, יש לי מעטפת של זה - אני הולך להתאמן בקירות טיפוס, יש לי מאמן ותכנית כושר בנויה. אני חושב שיש לי יתרון בכך שאני אתלט ושזה מה שאני עושה. מהבחינה המנטלית חשבתי בעבר שאני יודע איך להתמודד עם הנינג'ה, כי אני עושה תחרויות מאז שאני בן חמש ואני מתחרה בעולם ובמלא אליפויות ישראל. היה לי ניסיון עם מדיה ודברים כאלה שאלו דברים שיכולים מאוד להלחיץ ולהרתיע. בעונה השנייה הבנתי שאני לא מוכן מנטלית לנינג'ה והשנה עשיתי הרבה יותר ויזואליזציה, וההכנה המנטלית שלי הייתה שונה. הבנתי שזה אירוע שונה וזה אירוע שהוא יותר גדול. באותו הרגע שיש את הבאזר, אתה חייב להיות שם, וזה משהו שלא קל לעשות כי אתה נמצא שם כמה שעות ומדבר לפני עם אנשים, אתה צריך לדבר מול מצלמה ואלו דברים שבתחרויות אחרות אתה לא עושה".

"פתאום מצאתי את עצמי מדבר מול מצלמה על איך אני הולך לעשות את המסלול. השנה באתי והתכוננתי לזה לפני. חלק מההכנות שלי שעשיתי לפני האימונים זה גם לדעת לדבר מול מצלמה בדמיון שלי, אז הייתי מדבר מול מצלמה או מול חבר, היינו עושים ממש ויזואליזציה במכוני נינג'ה, בשעות הלילה ולפנות הבוקר, אני מדבר איתך על איזור שתיים שלוש בלילה. היינו אוכלים ארוחת ערב, הולכים למכון נינג'ה, מתאמנים ואז עושים ויזואליזציה של הכל. הייתי אומר שזה הדבר שהכי שיניתי מפעם קודמת כי באמת לקחתי את זה צעד אחד קדימה, אמרתי לעצמי שאני יודע שיש לי את הפיזיות, המנטליות תהיה חזקה ברגע שיהיה לי את הבאזר, אבל מה שחסר לי זה כל המנטליות הזאת של לדעת לדבר מול מצלמה ואת זה מאוד שיניתי לקראת העונה, עבדתי על זה ואני חושב שאני מאוד מוכן".

ולאחר כל ההכנות, כשמגיע רגע העלייה למסלול - מה עבר לך בראש?

"מרגע העלייה למסלול אני נמצא בסטיינד אוף מיינד אחר לגמרי. עד רגע העלייה אני בן אדם רגיל מבחינתי, אני מדבר עם כולם ועונה את מה ששואלים אותי, פשוט מתנהג רגיל. כשמתחיל המסלול, זה לא משנה לי אם זו תחרות טיפוס או שאני צריך להקדיש עבודה לאיזו אוניברסיטה - יש לי דד ליין ואני יודע שהזמן הוא עכשיו. כשזה מגיע אני יודע שאני חייב להיות פשוט משהו אחר וזה משהו שאני רגיל לעשות בכל פעם שמבקשים ממני או שיש איזה באזר שאומר לך להתחיל, ואז אני מבין שאני חייב להיות הכי טוב שאני יכול. כשאני מגיע לנינג'ה ועושה את ההליכה מחדר המתמודדים למסלול, זה משהו שקורה לבד, אני מבין שעשיתי את זה מאות פעמים ודמיינתי את זה כל הזמן, בכל יום ובכל רגע. אני חושב על אליפות העולם שתהיה בעתיד ועל האולימפיאדה שתהיה בעתיד. כל הזמן מריץ את זה בראש ואומר לעצמי, 'תיתן את כל כולך' ואז אני פשוט מחכה לזה, גם בנינג'ה זה היה ככה - כשהלכתי למסלול, פתאום התנתקתי מהעולם ואני חושב שזה גם היופי מאחורי כל דבר הזה, זה גורם לך להוציא מעצמך צדדים שאולי אף פעם לא חשבת שיצאו ממך. זו חוויה מאוד מיוחדת ומאוד מעצימה".

בזכות חבר'ה כמוכך תחום הטיפוס הפך למיינסטרים. איך אתה מסביר את זה?

"אני חושב שזה קרה כי המנצח הראשון (יובל שמלא, נ"א) הוא באמת אחד משלנו מהמטפסים, וגם הטופ של התכנית הראשונה. הרבה מאוד אנשים שהיו מוכרים והגיעו לטופ של התכנית אלו אנשים שזה הספורט שלהם. אנשים ראו את זה בטלוויזיה ואמרו: 'טוב, אם אלו האנשים הכי טובים, אז כנראה שלטפס זה מה שהופך אותך לנינג'ה טוב', ואז הגיעו הרבה אנשים לקירות הטיפוס במטרה להיות נינג'ה טוב, אבל אז הם גם התאהבו בתחום הטיפוס. אני חושב שזה ספורט מדהים והוא גם הפך להיות אולימפי סוף סוף. זה פשוט ספורט מאוד מיוחד שמתאים כמעט לכל גיל. אתה יכול לא להיות הכי חזק ועדיין להצליח לטפס! יש כל כך הרבה דרכים ולי אין ספק שזה הולך להיות ספורט מאוד מוכר בעתיד ואחד מהתחומים שאנשים ישלחו את הילדים שלהם לעשות אותו. כשחושבים על זה, זה קצת כמו שהיינו צריכים ללמוד ללכת ולשחות, אז לומדים לטפס".

מתי הבנת שאתה רוצה להיות ספורטאי?

"אצלי המסלול היה טיפה שונה, התחלתי בגיל מאוד קטן, כשאתה עושה דברים כי פשוט כיף לך ולא כי בחרת בהם. ניסיתי הרבה תחומים לפני שהתחלתי לטפס. הייתי בטניס, ג'ודו ועוד תחומים שבאמת היו מיינסטרים באותה התקופה, ואז אבא שלי לקח אותי לאיזה קיר טיפוס בקריית אונו, שבזמנו היה בין הקירות היחידים בארץ. היה לי הרבה מזל והצלחתי לטפס. התחלתי לטפס בגיל חמש ואחר שלוש שנים כבר טסתי לאליפות אירופה וניצחתי שם. הניצחון די הכתיב לי את מסלול החיים כבר בגיל הזה, הרגשתי מה זו תהילה וכמה שזה דבר מאוד ממכר, וגם להיות הכי טוב במשהו. פשוט המשכתי, ולאט לאט דברים מתגלגלים. אחר כך גם הגיע הנינג'ה, שלגמרי שינה את המסלול חיים, עכשיו הטיפוס הגיע לאולימפיאדה, ואני בכלל לא חשבתי שזה יגיע לשם! היום אני בסגל האולימפי של הטיפוס, אני הולך ל'וינגייט' ויש לי מעטפת שעוזרת לי. היום אני מרגיש שאני באמת ספורטאי שיכול לנצח באולימפיאדה יום אחד, אני מבין את המעמד שלי".

לאחרונה לקחת חלק לקחת חלק באליפות אירופה בבולדרינג והיית הישראלי הראשון שהעפיל לגמר האליפות. למעשה זכית במקום הרביעי, מטורף!

"עכשיו אני כבר עיכלתי לאן הגעתי. באמת הגעתי הכי קרוב למקום שבו תמיד חלמתי להיות, אלוף אירופה ואלוף עולם. העפלתי לגמר קודם, שהבנתי שזה היסטורי, ואז פתאום כשהתקדמה התחרות, ראיתי שאני מקום שני בטבלה. תחרות טיפוס היא ארוכה. ופשוט לא האמנתי, יכול להיות שעכשיו זה נגמר? אני הייתי אז בן 21, יכול להיות שעכשיו אני אגשים את החלום שלי ואהיה אלוף אירופה? חלום אחד כבר יורד? הרגשתי שזה אפילו מוקדם מדי, זה הרגיש מדהים וקצת לא האמנתי. זה עדיין הרגיש כאילו שום דבר לא מגיע לי ושאני חייב להילחם על זה ולהשיג את זה שוב, אולי משהו יותר גדול. כשהגעתי לארץ חזרתי ישר להתאמן, הבנתי שאני לא יכול לעצור. יש משפט שומר: 'אתה לא יכול לישון על הצלחה כי אז תתעורר על הפסד', וזה משהו שאני מאוד מאמין בו ושחוזר לי בראש כל הזמן. אני תמיד חושב על זה שזו תוצאה אולי היסטורית, אבל היא קרתה כבר, ועכשיו, אני צריך להשיג עוד מטרות ויעדים".

שאלה מתבקשת - טיפוס בטבע או במתחם אימונים?

"זה קשה להגיד כי אני פשוט אוהב לטפס. אבל כרגע הייתי אומר שמה שמושך אותי יותר, בגלל שטיפסתי בשטח את כל מה שאפשר בארץ, אז אבחר במתחם אימונים. יש לי אתגרים בחו"ל שאני רוצה לעשות אותם, אבל יש משהו שגם אמרתי לעצמי במשך הרבה שנים שהתאמנתי רק בקירות כי לא יכולתי ללכת לשטח, כי הייתי חייב להתאמן בקיר. השטח הוא יותר פאן כזה, הקירות שם תמיד ישארו, גם עוד 20 שנה. להתאמן ולהתחזק, להתחרות באליפויות עולם ובאולימפיאדות, אלו לא דברים שיהיו לתמיד, אלו דברים שהם פה עכשיו. עכשיו אני בן 22 ואם מחשבים את זמן האלימפיאדות, יש לי עוד מקסימום שלוש אולימפיאדות להגיע אליהן ואז זהו, כי כנראה אני מבוגר מדי בשביל זה. אז בשבילי, כרגע, הבחירה היא מאוד קלה כי אני רוצה להתאמן לזה".

לא רק בנינג'ה, אלא גם במהלך התחרויות השונות אתה מתחרה בחבריך הטובים ואפילו, באחיך הקטן. איך שומרים על קשר חברי ואוהב למרות התחרות בינכם?

"התחלתי לטפס הרבה לפני גבע, כשהייתי בתחרויות הוא עדיין היה ילד ומבחינתי הוא אח שלי הקטן. לאט לאט הוא התחיל להתאמן ולהתחרות אבל רק לאחרונה באמת התחלנו להתחרות גם אחד נגד השני. בנינג'ה זה עדיין לא קרה בכלל, אבל בתחרויות טיפוס היינו ביחד. זה באמת לא קל לדעת איך לאכול את זה - אני רוצה שהוא יצליח ויהיה הכי טוב, אבל אם הוא יהיה הכי טוב זה אומר שאני לא אהיה הכי טוב, אז יש פה מן 'פייט' כזה, אבל 'פייט' חיובי. רוצה בהצלחתו ובכללי תמיד בעד שהכי טוב ינצח. אם הוא הכי טוב - אני רוצה שהוא ינצח ואותו הדבר הפוך. בגדול, אנחנו מאוד מפרגנים אחד לשני ואני רואה את זה שגם הוא וגם יובל, אלכס (שמלא, חזנוב בהתאמה, נ"א) וחברים נוספים שלי שמתחרים, אני רואה את זה ככה שהקבוצה שלנו מתחרים נגד שאר העולם. אם עכשיו אני אנצח את אלכס או את גבע באימון, זה עדיין לא הופך אותי לאלוף העולם. אני רוצה שכולם, כקבוצה, נהיה טובים וככה זה יעשה לנו חיים טובים גם בתחרויות בחו"ל. נדע את הרמה שלנו ואיך לגבור על השאר".

אם כבר מדברים על אחיך הקטן, גבע, אי אפשר שלא להתייחס לזה שהוא זכה בגרסת הילדים של הפורמט. כמה דחפת אותו לזה? 

"אני זה שקנה לגבע את הנעליים לתחרות, ובסוף הוא גם ניצח איתן. הסברתי לו כמה זה חשוב, ואני זוכר שדיברנו על זה. מה שקרה בסוף זה שכשהתחרות התחילה אני בדיוק טסתי לחו"ל לעונת התחרויות, אז אני הספקתי להגיע רק לחצי גמר ולגמר. האמנתי בו וידעתי שהוא יצליח כי הוא באמת ברמה של הכי טובים. אני מאוד מאמין בו. אני חושב שיש לו יכולות מנטליות יוצאות דופן, שזה הרבה יותר קשה מפיזיות, כי פיזיות אתה יכול לפתח כל הזמן. מנטליות זה באמת משהו שאתה לא תמיד יודע איך לפצח את הדבר הזה שמשמש כ'דרייב' לקום כל בוקר ולדחוף את עצמך. לגבע יש את זה ואני מאוד מאמין בו, בלי קשר לזה שהוא אח שלי, הוא מתחרה מאוד קשוח ואני בטוח שהוא יצליח בעתיד".

בעקבות הפרסום שלך, מה הסיכוי שנראה אותך מתפתח לתחומים נוספים בעולם הריאליטי שהוא לא מתחום הספורט?

"הציעו לי כבר הרבה דברים בעניין, אבל כרגע הראש שלי במקום אחר. אני לא יכול לעזוב את הבית שלי או את האימונים ליותר מכמה ימים. אני חייב כל הזמן להתאמן ולאכול מסודר, לישון כמו שצריך ולשמור על סדר נכון. זה יומיומי, אני לא יכול לקחת הפסקה מהחיים האלה. אני לא יכול להגיד שאם האימונים פתאום מכבידים עליי אז אני אקח הפסקה לשבוע, זה הגוף שלך - הוא צריך תמיד לקבל את הגירויים האלו מהאימונים. כרגע פשוט הדברים האלה לא מסתדרים לי בחיים, אבל בתכל'ס אני חושב שלא. אני בן אדם יחסית מופנם, אני פחות מעדיף לדבר עם אנשים, יותר ללכת לאימון עם עצמי ולקרוא איזה ספר ולחשוב על דברים, זה יותר אני. פחות מתאים לי להיות מצולם לתכנית טלוויזיה ולהיות מתועד כשאני רב עם אנשים. אני גם לא בן אדם שרב, זאת אומרת, אני לא יודע לריב, אין לי על מה להתווכח. יש לי את העקרונות שלי ואני שמח".

מה הספורט מהווה עבורך?

"הכל. זה מה שאני עושה, אני קם בבוקר כדי להיות ספורטאי יותר טוב. אני חי את החיים שלי בשביל להיות הכי טוב בספורט שלי, אני עושה כמובן עוד דברים, אבל אני חי את זה כי אני באמת רוצה להיות הכי טוב. הספורט פשוט מהווה את החיים שלי. אני לא חי חיים רגילים, אני חי חיים של הרבה עבודה קשה כל יום. יש בזה קצת סבל לפעמים ויש רגעים מאוד מאושרים, זה לא קל מהרבה בחינות, אבל אני אוהב את זה וזה מה שאני עושה".

השנה האחרונה יכולה באמת להירשם עבורך כהצלחה גדולה. איך אתה מסכם אותה ומה הציפיות לשנה הנוכחית?

"אני חושב שהשנה האחרונה נתנה לי המון משמעות. בעבר חשבתי שאני טוב בטיפוס והאמנתי בזה, אבל עכשיו יש לי גם תוצאה וזה משהו שהוא נכנס למנטליות, הוא בתת מודע שלך. אני יודע שאני מסוגל להרבה דברים, אבל עדיין לא הגשמתי את החלום שלי. הייתי מקום רביעי באירופה, אבל זה עדיין לא מקום ראשון ולא היו הרבה זמן אליפויות עולם אז גם הרבה זמן לא פגשתי את החברים שלי מרחבי העולם, שהם מתחרים חזקים. אני מאמין בעצמי יותר משהאמנתי בעבר, זה מאוד השתנה ואני מחכה לראות מה יהיה בתחרויות השנה. הציפיות שלי זה להיות אלוף ישראל ולתת את כל כולי במה שאני עושה".

במהלך שלוש השנים האחרונות אפשר לומר שהתבגרת יחד איתנו על המסך. אתה מרגיש שעברת תהליך בפרק הזמן הזה?

"ללא ספק התבגרתי. גם בגלל שחוויתי תחרות מסוג שונה וגם בגלל שהתחרתי נגד אנשים שהיו מבוגרים ממני בהרבה. פגשתי אנשים כמו אסי ורותם ואת כל ההפקה והעורכים שעוסקים במדיה, ואני חושב שלפני זה לא ידעתי כל כך איך לדבר ולהיקשר אל אנשים שהם לא מטפסים ולא מגיעים מהעולם שלי. פגשתי אנשים מאוד רציניים בתחומים אחרים. למדתי הרבה והבנתי מה אני אוהב יותר, מה אני אוהב פחות ומה חשוב לי. אם בעבר הייתה הרגשה של איזושהי תהילה מהעונה הראשונה שקצת בילבלה אותי ועשיתי כל מיני עסקאות עם חברות ושטויות עם האינסטגרם וכאלה, היום אני יודע מה אני רוצה ומה מתאים לי, ממש התבגרתי ועכשיו הכל פשוט יותר ברור לי".

נראה אותך בשנה הבאה בתכנית?

"את האמת שאני לא חושב שאוכל לחזור, אז גם אני ארצה, אני לא אוכל. בעיקרון, אני בעבר רציתי לחזור כל שנה, לא משנה מתי תהיה, לא משנה אם אני מנצח או זוכה בתכנית, אני תמיד בא לכיף כח זה משנה לי את הרוח, לעשות משהו שאני לא בהכרח הכי טוב בו, פשוט להינות מהדרך הזאת. להיות בתחרות שאני לא הכי טוב בה, זה קצת מחזיר אותך למציאות, מחזיר לך את הרגליים לקרקע, אתה מרגיש כזה אחד מבין רבים ולא איזה משהו מיוחד. השנה כנראה שאני לא אוכל, כי הצילומים יוצאים בדיוק מתי שאני מתחרה בחו"ל, אבל אם תהיה אפשרות ארצה לחזור".