בשבוע שעבר נפתחה אולימפיאדת טוקיו ולכבוד המאורע המרגש (ובאמת זה מרגש אחרי שנת קורונה) אלי אילדיס ומירי נבו שמשדרים ומפרשים את המשחקים עבור ערוץ הספורט סיפרו לנו על חוויית האולימיפאדה שלהם, ממה הם מתרגשים ואיך הם התכוננו לתחרות הכי גדולה בעולם. כעת, גם אריק זאבי ונטע ריבקין מצטרפים לחגיגה וחושפים בפנינו את כל מה שמיוחד עבורם ובעינהם באולימפיאדה.

עוד בערוץ המגזין של פרוגי:

•  תישנו על זה: מדוע אסור לכם לזלזל בשעות השינה שלכם?
• כבר לא שקופה: "מתוך הקושי והכאב יצרתי את פרויקט הגמר שלי"
• עדויות בטיקטוק נגד המורה החשוד בעבירות מין: "תודה לאל שנעצר"

נטע ריבקין בת 30, ספורטאית אולימפית, המדליסטית הראשונה של ישראל באליפות העולם בהתעמלות אומנותית. פרשנית של ענף ההתעמלות האומנותית בערוץ הספורט

"האולימפיאדה הראשונה שצפיתי בה היתה סידני 2000, הייתי בת שמונה. הייתה התרגשות והתלהבות עצומה. אני זוכרת שזה היה נראה כל כך מרהיב, נוצץ, נחשק ובלתי מושג. באותו יום כשראיתי את האולימפיאדה לראשונה החלטתי שאני רוצה להגיע לשם כשאגדל. שם נולדה לה התשוקה העצומה להגיע ולהשתתף במשחקים האולימפיים שהם האירוע החברתי הכי גדול שקיים בעולם".

© צילום יוסי צבקר

"תחרויות ההתעמלות הקסימו אותי במיוחד, לראשונה נחשפתי וראיתי שם את המתעמלות הטובות בעולם. היה רגע אחד דרמטי במיוחד כאשר אלינה קבייבה הרוסיה, שהיתה אלופת העולם ופייבוריטית לזהב, עשתה טעות חמורה בתרגיל החישוק והשאירה את כולם בתדהמה הגדולה. נפעמתי מהחוזק הנפשי שהפגינה כאשר הצליחה להמשיך את התחרות עם שני תרגילים מצוינים כאילו לא קרה כלום, נלחמה עד השנייה האחרונה ולבסוף הצליחה לזכות במדליית ארד. פתאום הבנתי שספורטאי מתמודד עם הרבה מאוד מתחים ומשברים וכמה האופי החזק חשוב כדי לעמוד בכל זה.

השנה זאת בעצם הפעם הראשונה שאני הולכת להיות במשחקים אולימפיים מבלי לעלות על המשטח. התחרות האחרונה שלי בקריירה הייתה באולימפיאדת ריו 2016 ואחרי שלוש אולימפיאדות (בייג’ין 2008, לונדון 2012 וריו 2016) בהן השתתפתי, אני חוזרת לאותו המקום על תקן פרשנית. זו סגירת מעגל מרגשת במיוחד עבורי, אני יודעת בדיוק מה עובר על כל ספורטאי וספורטאית. זהו יום אחד של תחרות אליו מתנקזים חיים שלמים".

אריק זאבי, בן 44 מפרשן את הג'ודו בטוקיו

"הזיכרון הראשון שלי הוא מאולימפיאדת סיאול כשהייתי בן 11. אני ממש זוכר את טקס הפתיחה, היה שם מישהו שריחף מעל האצטדיון והיה לו מכשיר מדליק שהוא לחץ על הכפתור ודואה באוויר. היה באולימפיאדה הזו גם קרב ג'ודו מאוד מפורסם בגמר של המשקל הכבד. אני זוכר שכבר אז הייתי ג'ודוקא מאוד בעניין של הג'ודו.עוד לא היו אז  זכיות במדליות באולימפיאדה, אז זה היה נראה בלתי אפשרי להשגה וזה עורר בי איזשהו חלום להיות שם למרות שזה בכלל לא היה בכיוון. 

עוד אני זוכר את פלורנס גריפית' ג'וינר עם הציפורניים הארוכות שלה והשיא העולמי המטורף שלה, ואת הגמר המטורף בין קרל לואיס לבן ג'ונסון שהיה רגע מאוד זכיר לכולם. גם גרג לוגניס הקופץ למים שפתח את הראש, שמו לו תפרים ואחרי זה זכה במדליית זהב". 

© צילום יוסי צבקר

"פעם ראשונה ששידרתי הייתה באולימפיאדת ריו, האולימפיאדה האחרונה. בעצם אחרי ארבע אולימפיאדות שבהן השתתפתי, טסתי כפרשן עם ערוץ הספורט וזו הייתה חוויה מהממת. הרבה יותר כיף לטוס כשאתה לא מתחרה והרבה פחות לחץ, אתה הרבה יותר נהנה מכל מה שהאולימפיאדה יכולה להציע. בטוקיו זה שונה כי אין תיירים מכל העולם וקרנבל ברחובות בגלל הקורונה. אבל בריו הסתובבנו ברחובות והלכתי לראות מלא תחרויות והייתה חוויה מאוד טובה.

אני חי את הג'ודו כל חיי אז לא הייתי צריך להתכונן במיוחד לאולימפיאדה השנה . אני מפרשן באופן קבוע את כל התחרויות עם מירי נבו אז אני שולט בכל הספורטאים וכל התרגילים שלהם. בוא נגיד שאפשר להעיר אותי מתוך שינה ואני יכול לפרשן ג'ודו".