אתמול (ד') נפתח יורו 2013. בעוד רוב העיניים היו נשואות אל עבר המשחק המוקדם יותר, בין ישראל לנורבגיה (2:2 בסיום), אני דווקא העדפתי לצפות במשחק בין איטליה לאנגליה היישר מאצטדיון בלומפילד.

מלא התרגשות יצאתי לצפות במשחק. כחובב כדורגל ישראלי מושבע שמגיע לבלומפילד מספר רב של פעמים בעונה, לא חששתי כלל מההגעה למגרש ויצאתי למגרש בשעה 20:00 (שעה וחצי לפני) ולמשחק נכנסתי בשעה 21:40 (עשר דקות לאחר תחילתו).

נתחיל מכך שהגעתי לחניון המרכזי בו אני רגיל לחנות תמיד. גם במשחקי דרבי בהם האצטדיון מלא עד אפס מקום, תמיד נשארים מקומות חניה. אלא שלא התאפשר לי לחנות בחניון המרכזי כי הוא היה "למוזמנים בלבד". החניון ריק מאדם ומקומות חניה רבים נמצאים בו, אך רק חמשת המוזמנים של אופ"א יוכלו לחנות בו ולשלוח את הקהל לחפש חניה בסמטאות יפו, כך שמצאתי חניה רק ב-21:15. 

כשעברתי את השער הראשון הגעתי לבדיקה הבטיחונית השנייה שנמצאת בכניסה, שם ראיתי כמה אלפי אוהדים מחכים בחוץ, חמש דקות לפתיחת המשחק. ממה שראיתי, בשלב הזה הבדיקה הפכה להרבה פחות קפדנית בכדי לתת רושם לאופ"א שהכל מתוקתק.  

ובאווירה הזו נכנסתי למגרש באיחור של עשר דקות. מדובר בפעם הראשונה בחיי שאני נכנס למשחק באיחור, הודות לשטויות של אופ"א שמנסה לשנות את הרגלי הכדורגל הישראלי. במשחק עצמו הייתה אווירה מוזרה ומביכה. על מחירי המזנונים אין בכלל על מה להתחיל לדבר - רוב הדברים במזנון עולים קרוב למחירי הכרטיסים למשחק.

עקב המצב העגום, החלטתי למכור את כל שאר הכרטיסים למשחקי היורו שרכשתי באצטדיונים אליהם אני רגיל להגיע ללא בעיה במהלך כל העונה.

מבחינתי לטורניר אני נותן ציון נמוך יחסית, עקב ארגון לקוי של כל מערך התכנון של ההתאחדות לכדורגל. בעוד חודש כשיתחילו משחקי גביע הטוטו באותם אצטדיונים נוכל לחנות שוב בחניון הרגיל ולהכנס למגרש בזמן.