במציאות שמלאה ברשתות חברתיות, בה יופי ומראה נמדדים בכמות לייקים, תגובות, שיתופים וכו' - זו לא בעיה לפתח דימוי עצמי נמוך. וגם לי, כמו הרבה אחרים, זה קרה, מכל מיני בחינות. 

עוד בערוץ היחסים בפרוגי:

• ניסוי חברתי: מה תעשו אם תהיו עדים להומופוביה?
• למה אנחנו מתאהבות מהר? והאם זה פוגע בנו?
• יום עובר, בחור אחר: הבחורה ששברה את כל הסטיגמות

לא הייתי גאה באיך שאני נראית

מאז שאני זוכרת את עצמי לא אהבתי את המראה שלי. שנאתי את עצמי, וככל שרק בהיתי בפגמים שלי השנאה הזו גדלה ולא הייתי מסוגלת יותר להסתכל על עצמי. לא הייתי גאה באיך שאני נראית, לעיתים אפילו הייתי מבויישת מעצמי. תמיד אמרו לי "את יפה" וכל מיני משפטי 'זבל' שכאלו, ואף פעם לא האמנתי להם, וכנראה שגם לא אאמין. תמיד הסתכלתי על כולם, איך כולם מושלמים ופוטוגנים שנראים טוב בתמונות, איך הפרופורציות שלהם נכונות, אבל בטח גם הם שונאים איזו שריטה שיש בהם. ומה שלא הבנתי מעולם, זה איך אתה יכול לשנוא את עצמך אם אתה מושלם? כמו שאני לא מאמינה למי שמחמיא לי, ככה גם אותם נערים שלא מקבלים את עצמם.  

הרושם הראשוני של אנשים הוא מהמראה החיצוני, וזה מה שמרתיע מלכתחילה                                                                           

תמיד חשבתי שאולי מהיותי פרפקציוניסטית קשה לי לקבל "אי שלמות" שכמותי, אבל הרבה אנשים נמצאים באותו מצב של אי דימוי עצמי, וכנראה שאני לא היחידה ששואפת לאידאל מסוים. הרי למה זה כל כך מפריע לנו מה חושבים על המראה שלנו? כנראה שהחברה עדיין לא מספיק מקבלת אנשים שטיפה שונים מהמראה ה"נורמלי". עד מחר יכולים לומר שמה שחשוב זה האופי, ולא היופי. אבל בפועל- זה כמעט הפוך. הרושם הראשוני של אנשים הוא מהמראה החיצוני, וזה מה שמרתיע מלכתחילה. יופי זה לא הכל, וכשבן אדם דוחה אותך בגלל איך שאתה נראה, ולא בגלל מי שאתה באמת – זה מוריד מהביטחון העצמי וממה שחשבת על עצמך עד עכשיו.

אם היה לי מספיק ביטחון עצמי, לא היה מעניין אותי מה אנשים חושבים

לפני חודש בערך יצא לי ללכת לקניון מסוים במרכז הארץ. אני לא אחת שאוהבת שופינג, אבל הייתי צריכה בגד ים. נכנסתי לפחות ל-5 חנויות שהיו בהם מספר גדול של דגמים. מדדתי כמה מהם שמצאו חן בעיני, אבל לא אהבתי אותם. אני לא לא אהבתי אותם בגלל איך שהם ישבו עלי, אלא לא הייתי מוכנה להביך את עצמי ושיראו אותי לובשת את הדבר הזה, שבעיני היה מהמם. אם היה לי מספיק ביטחון עצמי, לא היה מעניין אותי מה אנשים חושבים על הלבוש הזה. הייתי לובשת אותו ולא שמה על אף מבט של אף אחד. אבל אני לא כזאת, ולא יכולתי.

 מבט אל העתיד - מה יהיה איתי הלאה? 

מדי פעם יוצא לי לחשוב על העתיד שלי. אם עכשיו אני מרגישה ששופטים אותי רק על מה שבחוץ, מה יהיה איתי הלאה? מישהו יאהב אותי בכלל? יהיה לי בן זוג? חברות? עבודה? מה יהיה עם החיים שלי? כל השאלות האלו זה רק בגלל המראה שלי, שגורם לי עדיין לא להיות שלמה עם עצמי. נכון, אני אוהבת בעצמי כמה דברים, וזו התחלה אבל זה לחלוטין עדיין לא מספיק. מי שנמצא כמוני במצב הזה צריך ללמוד, לקבל ולהכיל את מה שהוא במראה. 

ככה אנחנו נראים, זו האישיות שלנו מבחוץ, אם לא נדע לשאוב את הכוח ולהמשיך הלאה אנחנו רק נסבול מהביקורתיות שלנו כלפי עצמנו. זו החברה השופטת שאנו חיים בה, הכוחות להתגבר על כך טמונים בנו. 

אם תמצאו את הכוחות, תחיו חיים מלאי קבלה והשלמה, ותאהבו את עצמכם סוף סוף, וזה נפלא!