אז - בריונות? מה עוד אפשר להוסיף על הנושא הזה, נושא שכל כך מסעיר את המדינה שלנו בשנים האחרונות, שהנוער כבר מיצה את היחס אליו - אך לצערנו לא מיצה את ההתפשטות שלו.
כל כך כואב לשמוע בכל פעם מחדש על נערים אשר מובלים לבתי חולים, או אפילו לבתי קברות -אך ורק בגלל התופעה הנוראית הזאת. 

עוד בערוץ היחסים בפרוגי:

• האהבה הנפלאה והמסובכת שלי
• יצאתי, נדלקתי: המקומות המושלמים לדייט לקיץ
• "אין לבעיות כאלה פתרון בשניה / תוכנית על הומופוביה"

רציתי היום לספר לכם את הסיפור שלי, ולנסות לעזור לכל אחד שעובר, עבר או מכיר מישהו שעובר בריונות ידע מה לעשות ואיך להתמודד.

טוב, אני בתור מישהי שבאה מאותו מקום - אני יודעת הכי טוב שבכל פעם שנערים אשר עוברים בריונות נכנסים לכתבה או סיפור כלשהו או כל דבר מהסוג הזה בנושא הבריונות, הם תמיד ישר חושבים ששום דבר לא יעזור, ושהכל זה אוסף 'חארטות' שלם שנועד כדי לעודד אותם. כל אחד מהם חושב לעצמו בראש "הם בכלל לא יודעים מה עובר עליי".

אז תנו לי לחדש לכם, עכשיו הכל נראה לכם נורא וכואב, והכי גרוע - זה מרגיש כאילו זה אף פעם לא יעבור. אז תאמינו לי, זה יעבור – זה יעבור ובגדול.

קראתי פעם באיזשהו ספר משפט; "אם אתה לא מאושר, כנראה שזה עוד לא הסוף". בהתחלה לא חשבתי עליו כעל משפט מפתח שכזה, הרי הוא היה סך הכל עוד משפט באמצע ספר - בספר יש הרבה משפטים. למה שדווקא לזה אני אייחס חשיבות?

© shutterstock

רק שנתיים לאחר מכן הבנתי את המשמעות האמיתית שלו:
באותה שנה - כיתה ח, רבתי עם אחת החברות הכי טובות שלי, היא הייתה מעין סמל מוביל של השכבה, ומריב עם ילדה אחת זה הפך לריב עם שכבה שלמה, או אם תרצו לקרוא לזה בדרך אחרת – חרם.   
וכך יצא שכל עוד אני והיא לא דיברנו - גם אני והשכבה לא כל כך היינו בקשר כלשהו.
זה היה כל כך כואב לשבת ככה בכיתה יום יום במשך שנה וחצי, וזה לא היה סתם ריב שקט, זה היה ריב של הקנטות וצעקות ואפילו נגרר לאלימות פיזית ומילולית.
הפכתי מילדה חייכנית עם שמחת חיים לילדה שקטה ועצובה שיושבת בכיתה בכל הפסקה עם אוזניות, ובוכה בלי שאף אחד שם לב.

התחלתי להצטרף לקבוצות נגד בריונות וכל מיני פרויקטים, הייתי צריכה פשוט מישהו שיקשיב לי, מישהו שיהיה שם בשבילי כשאף אחד אחר  לא.
אך אף פעם לא הרגשתי פתוחה מספיק עם אנשים זרים מהפייסבוק. ואז ביום בהיר אחד הכל השתנה, ישבתי כרגיל בכיתה, שקטה עם אוזניות, הוצאתי מחברת מהתיק והתחלתי לקשקש סתם.
ואז, מקשקושים זה הפך לכל מיני מילים שתיארו את ההרגשות שלי ואת הכאב שלי, וככה לאט לאט התחלתי לבטא את הרגש והכאב שלי בתור מילים במחברת.

בזכות הכתיבה יצאתי מזה, הביטחון העצמי שלי חזר, והבנתי שהכל תלוי בי ובגישה שלי לחיים. ילדים חזרו לדבר איתי, והילדה הזאת... היום שוב החברה הכי טובה שלי, ובזכות זה שהתגברתי על זה והפסקתי להאשים את הסביבה, התחלתי להרגיש טוב ולגרום לסביבה שלי להרגיש טוב עם הנוכחות שלי.

ואז גם נפל לי האסימון מה אומר אותו משפט -  "אם אתה לא מאושר, כנראה שזה עוד לא הסוף" – כל התקופה ההיא שסבלתי בה, לא הצלחתי להרים את הראש ולראות קדימה, הרגשתי רק מה שקורה עכשיו. לאחר שעבר הזמן גם הרגשתי יותר טוב וגם גידלתי ופיתחתי לעצמי כישרון חדש.
והיום אני מונה 47 שירים, 17 סיפורים, כמה וכמה זכיות בתחרויות ותובנה אחת על החיים - הכל זה לטובה, אחרי הכל אם כל זה לא היה קורה, לא הייתם יושבים וקוראים את הכתבה הזאת עכשיו.