הם שואלים שאלות בטיימינג הכי לא מתאים 

״למה חברה שלך כזאת שמנה?״, עכשיו איך נסביר ליד החברה הכי טובה שלי שזה כי היא אוכלת הרבה פרוסות עוגה? "מה אמא ואבא עושים בחדר כל כל הרבה זמן?״, שנחשוף אותם או שעדיף שלא? ״למה סבא לא הגיע אלינו מלא זמן?״, שאלה שנהיית מדכאת עם הזמן. ״למה אסי ומוקי התנשקו? גם אני יכול לנשק את יואב מהגן?״, כן, אבל עם המצב כיום - עלולים להסתכל עליך מוזר.

עוד בערוץ היחסים בפרוגי:

• "עת לחפור" / יום אהבה לא כל כך שמח?
  
• גם לרווקים מגיע / מה תעשו ביום האהבה?
  
• הגשימה חלום והפכה לנסיכת דיסני

הם תופסים עלינו בעלות

זה חמוד לפעמים - אבל לפעמים זה כבר עובר את הגבול. הם יעמידו פנים שהם צריכים עזרה בשיעורים, שהם מפחדים לישון לבד והכל בכדי להיות כמה שיותר קרובים אלינו. אז מצד אחד גם לנו יש חיים, אבל מצד שני אנחנו צריכים לדאוג גם להם: נוצר כאן קונפליקט ביננו לבין עצמנו והאמת, התגובה שלנו תלויה מאוד במצב הרוח, אם היה לי יום טוב - סביר להניח שאני אהיה נחמדה אליך אבל אם היה לי יום קשה, אז לך לבכות לאמא.

הם מלשינים עלינו להורים

הורים הם האלוהים במשפחה, הם אלו שקובעים את החוקים והכללים בבית ואנחנו מפחדים מהם ובצדק, אז כאשר האחים הקטנים מתחילים להלשין עלינו להורים בנוסח הנפוץ "אמא, משה הרביץ לי" או "אבא, נועה אמרה לי שאני מאומץ" ואנחנו מתחילים לחטוף נזיפות בתדירות גבוהה יותר למרות שרק ניסינו להשתעשע, לגיטימי שזה יכעיס אתכם מאוד, תנסו להתמודד עם זה.

הם מתחילים לחקות אותנו

 אנחנו הבוגרים, אנחנו השאיפה שלהם לעתיד, ככה הם רואים עצמם בעתיד. הם תמיד רוצים רק את המקום שלנו בשולחן או את המקום שלנו על הספה, ואם לומר את האמת - זה יכול לחרפן אך גם יש בזה משהו מחמיא כשאנחנו יודעים שזה קורה מתמימות טהורה.

אנחנו מתחילים לקנא ביחס שהם מקבלים

תתרגלו למשפטים כמו "מה אמא, למה לי לא היו צעצועים כאלה כשהייתי ילד"? או "למה הוא קיבל סמארטפון? הוא רק בכיתה א!", הם לא יעלמו לשום מקום, גם לא כשתהיו מבוגרים. כיוון שהתקופות משתנות וצעצועים חדשניים נהיים יותר אטרקטיביים לרכישה וסמאטרפונים הם עכשיו חובה לכל ילד, תזכרו שגם כשאתם הייתם ילדים קיבלתם את הטוב ביותר יחסית לאותה התקופה.

כועסים עליהם על כל דבר קטן

 אולי זה גיל ההתבגרות, אולי זאת הקנאה והרכושנות כלפיי ההורים, אולי זה שילוב של שניהם ביחד, אבל הם מעצבנים אותנו. אנו יודעים שזה בלי כוונה, אבל אנחנו ממשיכים לכעוס כי אנחנו רוצים שיעזבו אותנו בשקט או לפעמים אפילו להעליב אותם ולהוריד להם את המורל. נשמע מרושע, אנחנו יודעים, אבל גם לילדים בני עשרה יש מוחות קרימנלים.

עובדים ויורדים עליהם כל הזמן

נבוא בטענה שזה מחזק ומחשל אותם, אם לא אני אעבוד עליהם בילדות אז מי? שיגדלו להיות נמושות שלא יצליחו לשרוד יום אחד ביסודי איפה שהילדים נוטים להיות מרושעים? לא מה פתאום, אנחנו בעצם עושים להם טובה!

אנחנו מגנים עליהם

כשאנחנו יורדים עליהם זה בסדר, אבל מישהו אחר? נהפוך את כל העולם על מנת להוכיח לו שאין להתעסק עם האחים הקטנים שלנו. אנחנו הופכים לסוג חדש של אמהות/אבות עבורם, צעירים יותר, עם פתיל קצר יותר. אנחנו כאן בשביל להגן עליהן ולשמור עליהם מפניי כל פגע שהוא.

משמשים להם כמורה פרטי בחינם

מורים פרטיים עולים כסף, אז למה לא לנצל אותנו האחים הגדולים עד הסוף כבר? מצד אחד כן בא לך לעזור בבית, וזה גם בונה לנו את מעמד האח הגדול והחזק שיודע הכל ומחזק לנו את הביטחון העצמי, אבל מצד שני מאיפה נביא עכשיו כוח לעזור להם בבית? אנחנו עייפים מגיל ההתבגרות וכל שאר הדברים שמקיפים אותנו.

מלווים להם כסף ובגדים

 אמרתי מלווים? לומר גונבים לנו בגדים ומבקשים כסף ללא הפסקה, יהיה הרבה יותר נכון. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לגנוב להם חזרה, בעתיד הרחוק, כשגם הם יהיו שימושיים ולא רק אנחנו. עין תחת עין מישהו?