שבת, 8:00, אני, הידועה בכינוי "המלצרית" או "סליחה", מסתובבת לי בבגדים שחורים בחום אימים ובסינר דבילי, מתחילה את המשמרת במצב רגוע יחסית עד שאני מקבלת כוחות של סופרוומן, קולטת שלפניי יום עמוס באהבה וכמו שחשבתי, המוני זוגות מגיעים לארוחת צהריים רומנטית מול הים. במשמרת אחת פגשתי עשרות זוגות מוזרים אבל חמשת הזוגות האלו היו ההזויים ביותר.

עוד בערוץ היחסים בפרוגי:

• מרגש: הפתיע את חברתו חולת הסרטן עם ראש מגולח
• מה הקשר בין בני נוער, טכנולוגיה ואהבה?
• הרגשות מאחורי ההודעות שאף אחד לא מודה בהם

הזוג שנפרד (בגללי?)

הם היו זוג מקסים – ניגשתי, חייכתי, צחקתי, לקחתי הזמנה, הוצאתי הזמנה. הכל "לפי הספר". אחרי חמש דקות ביקשו חשבון, משהו שנראה לי מוזר כי הם לא נגעו במנות, הצעתי לארוז והם אמרו שלא צריך. לקוח אחר שישב שם, ראה שאני מדברת עם מלצרית אחרת על העניין קרא לי וסיפר לי שהבחור הסתכל עליי לאורך כל השירות, חברה שלו עשתה מזה סרט והם קיימו שיחת פרידה. האם להאמין לזה או לא? אין לי מושג. אבל לפחות הם השאירו לי טיפ יפה וכרטיס זוגי לסינמה סיטי.

חצי שעה הזמנה

"שלום, צהריים טובים. מה שלומכם?" אין תגובה, הם רק בוהים בי, אז אני מניחה תפריטים על השולחן. "לא, לא, לא, אל תלכי אנחנו רוצים להזמין עכשיו". ידעתי שמכאן אני לא הולכת לצאת בקרוב כי הם אפילו לא הציצו בתפריט. שאלתי מה הם רוצים להזמין ומכאן התחיל ביניהם דיאלוג חסר פואנטה - "מאמי, מה אתה מזמין?", "לא יודע לולי, מה את מזמינה?", "מה שאתה מזמין, פשוש", "נו, בובי תבחרי משהו", "אבל פעם קודמת אתה הזמנת אחרון." ואני, רק רוצה להתחפף משם. 

תתייחסו אליי!

בהמשך לזוג הקודם, הפתיח הוא אותו פתיח  - אין תגובה, רק ששניהם בפלאפונים. אני ניגשת בפעם הראשונה ושואלת אם ירצו להזמין, אין מענה. חוזרת שוב, אין מענה. התייאשתי, עד שהמנהל התעצבן, אמר להם שהם יושבים כבר שעה וחצי, שפניתי אליהם והם התעלמו. למקרה שטעיתם, גם כשאכלו הם היו שקועים בפלאפונים ואותו סיפור קרה גם כשהנחתי להם את החשבון.

מסכנה הספה

יש לנו סוג של ספות כאלה במסעדה שלפעמים זוגות שיושבים שם הולכים יותר מידי רחוק. מה זה יותר מידי רחוק? כמו הזוג שהיה לי למשל, ששנייה אחרי שהנחתי תפריטים התחילו ללעוס אחד את השנייה מול כל השלושים שולחנות בחוץ שהיו מלאים ומולנו, המלצרים המסכנים. אז הייתי מקסימה ולא הפרעתי להם עם העניינים שלהם, כמו שלימדו אותי. עד שהגבר התחיל לצעוק "מה זה?! אנחנו כאן עשרים דקות ולא לקחו מאתנו הזמנה!" אני אקח הזמנה אחרי שתרגעו, תודה.

טיטאניק סטייל

המסעדה שאני עובדת בה ממוקמת במרינה וקורה שהגיעו אלינו לקוחות מערים אחרות באוניות קטנות, אבל תארו לכם איך הגבתי כשזוג מבוגרים בני 90 בערך עשו כמו בטיטאניק וירדו מהאנייה הענקית שלהם מהרצליה לארוחת בוקר של מלאכים. השניים ישבו כמה שעות, מגניבים וצעירים. בהמשך, הצטרפו אליהם עוד עשרה זוגות גם הם באותו הגיל ולקראת סוף המשמרת - כל המסעדה עצמה הפכה למלאה בגיל הזהב.