מאחורי העלים הזהובים של יערות פולין יש 40 מיליון תושבים, היום, רק 5,000 מהם הם יהודים. מי שמביט על ורשה לא מאמין שמתחת לכל המבנים החדשים שמזכירים את תל אביב ולכל הבתים שהיו בעבר גטאות היה עולם שלם של רצח ושנאה.

עוד בערוץ היחסים בפרוגי:

• הדייטים הכי שווים שכדאי לנסות הסתיו
• הגברים הכי חתיכים באינסטגרם
• למדו ביחד 12 שנים ונהפכו לזוג

"חזרתי להאמין באנשים"

עם כל מה שהולך כרגע בעולם, אם זה באפריקה או בסוריה, יש שיגידו שהמסע לפולין צריך לתת את ההפך - ליצור פאסימיות ולהסכים שכל מי שרצח או פעל למען רצח הוא מפלצת, אני מעדיפה להגדיר אותם כאנשים אכזריים שונאי אדם, אבל להגיד "מפלצות" או "משוגעים" על רוצחים זה לתת סיבה קלה לנושא שהוא קשה ובלתי נתפס, ולהצדיק אותו. 

לפני פולין לא באמת הרגשתי, הייתי אטומה לחלוטין עד שהמסע לימד אותי מה זה לאהוב. ונכון, היו רגעים קשים - קרה שצעקו לנו "יהודים" בגועל מול חומות הגטו בורשה, אבל הפגישה עם חסידת אומות עולם גרמה לי להאמין שוב באנשים, להאמין שמתוך המיליונים שהעלימו עין ומתוך הרוצחים היו 25,000 שהקדישו וסיכנו את חייהם למען הצלת יהודים, אפילו אימצו אותם כמשפחה. אם זו לא אהבה, אז מה זה?

היו רגעים במסע שלא הזדעזעתי, אפילו לא הוצאתי דמעה. חלק מהחברים שלי לקחו את המסע לכיוון הרגשי, אך אצלי הוא יותר פעל על החשיבה -  קלטתי את הסיפורים, הזוועות ואחרי כל יום, כשחזרתי לחדר במלון חשבתי מה אני לוקחת מהיום הזה, איך אני אהפוך לאדם טוב יותר ואוהב יותר כשאחזור לארץ.  

ככה העברתי את רוב ימי המסע עד שה"בום" כביכול קרה לי ביום האחרון, לפני החזרה הביתה, הבכי לא פסח עליי והתחלתי לבכות ליד בורות הירי. בכיתי כי עצוב, כי כל הימים חלפו לי מול העיינים וכי לא הצלחתי להכיל את כל השנאה הזו שהובילה לרצח המוני בדרכים גאוניות ומלאות ברוע. באותו הרגע הבטחתי לעצמי שאני לא הולכת לאבד את הרגע הזה.

לאהוב על אדמת רצח

המסע לפולין הוא אחד מאותם הדברים שחווים אותם גם כשחוזרים לארץ, פתאום כל ה"בעיות" של חיי היום יום שלי נראו ככלום. המראות היו מזעזעים, כל צעד על האדמה הזו הוציא דמעה, אבל יצאתי עם מסקנה אחת - לאהוב. וכן, בהחלט אפשר ללמוד מה זה לאהוב על אדמת פולין. עברתי 8 ימים ששינו אותי לחלוטין - חזרתי מהמקום שרק לפני 80 שנה ביצע פשעי רצח ביהודים, בהומואים, בצוענים ובחולים, ואני מאמינה באהבה. החיים קצרים מידי בשביל שנאה, צריך לאהוב כמה שיותר, להנות ולחיות. 

ביום האחרון של המסע לפולין ליד בורות הירי בטרבלינקה, כמה שעות לפני שראיתי את האנשים הקרובים לי, כתבתי להם על התחושות שחוויתי, וכל מה שיש לעשות זה לחכות שאתעורר אחרי המסע בתקווה שהם ידעו כמה אני אוהבת ומעריכה אותם.