יום השואה ואיתו גם המחשבות. ניצולי השואה שמתמעטים במדינה, שנאת החינם שהופצה באותה התקופה וגם קצת אופטימיות לגבי העתיד.

כשאני חושבת על השואה המילה הראשונה שעולה לי לראש זו שנאה. שנאה זה רגש חזק כל כך שרק מעטים יכולים להרגיש. שנאה זה רגש שאתה מפתח כלפי מישהו שגורם לך לקרוס. תמיד תהיתי מה היהודים או שאר הקורבנות שנפלו לידי הנאצים כבר עשו.

עוד טורים של יובל ללוש בפרוגי:

• לבשת קצר? קבלי קנס על הפרעה לציבור
• להדביק את השברים ולהמשיך הלאה
• "תפסיקי לבוא במיני, הבנים לא מרוכזים"

בין כל התהיות והמחשבות האלו ניסיתי לדמיין את עצמי באותה התקופה זרועת הרוע והשנאה. האם אני הייתי מצליחה להתמודד? ולא רק עם הקושי לחיות, אלא גם עם הקושי לאהוב. ניסיתי לדמיין את עצמי מתאהבת בבחור אחד שיש סיכוי שמחר יילקח וימות. ואם רגע אחד נשב ונחלוק את מעט האוכל שהשגנו, ורגע אחר אשב לצד גופתו ששרועה ברחובות הגטו?

" האם אני הייתי מצליחה להתמודד? ולא רק עם הקושי לחיות, אלא גם עם הקושי לאהוב" © שירז ואנונו

לאהוב באותה התקופה נראה מסוכן כל כך כי בשנייה ליבי יכול להישבר, אבל בו זמנית גם מרגש כל כך. כנגד כל הסיכויים, כנגד כל השנאה, יש שני אנשים שאוהבים אחד את השני ללא תנאי. זה נראה לי מוערך כל כך ומדהים. לחשוב על שני אנשים שחייהם תלויים בסכנה תמידית שרק רוצים לאהוב אחד את השני ולהגן אחד על השני נשמע כמו אהבה אמיתית.

השואה שינתה את היחס שלי לאהבה מקצה לקצה. אהבה הייתה נראית לי דבר כל כך שולי קודם, משהו שאתה יכול להשיג בקלות. ועכשיו, כשאני שומעת סיפורים על זוגות שגברו על כל הקשיים ועד היום נשארים זה לצד זה נשמע לי כל כך לא מובן מאליו. אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לפתח רגשות למישהו שאני לא יודעת אם אשן לצידו היום והוא יקום חי מחר.

אני חושבת שהשואה גרמה לי להעריך יותר את מה שיש לי בידיים. היא גרמה לי להבין שאפשר לנצח כנגד כל הסיכויים. ועכשיו, כשאני נמצאת בזוגיות, אני מבינה עד כמה אהבה היא דבר גדול שיכול לנצח כל דבר, גם שנאה.