אנחנו נחשפים לנשיקות מגיל צעיר מאוד, ספק צעיר מדי. בסדרות טלוויזיה או בסרטים, ברחוב או בבית, לא צריך להתאמץ יותר מדי בשביל להיחשף למראה אנשים שמתנשקים. יש נשיקות בין בני משפחה, בין ידידים וכמובן גם בין בני זוג כמעשה חיבה ואהבה. בתור ילדה קטנה, נשיקה הייתה עבורי הסצנה שסגרה את הסרט, בה בני הזוג סוף סוף מימשו את אהבתם. להתנשק הייתה פעולה מדהימה בעיניי, כל עוד זה לא נוגע אליי.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• בלי סודות: "מפחדת שהצבא ישפיע על הקשר שלי"
• מכעיס: זוג לסביות גורשו ממקדולנס כי התנשקו בפומבי
• אוהבים? כל הסימנים שיעזרו לכם להבין שהם דלוקים עליכם

באופן שאינו חריג, היו לי מספר התאהבויות קטנות וסתמיות במהלך החיים. למרות שהלב פנטז על זוגיות מופלאה ומושלמת, בתוך בועת צמר גפן מתוק - המוח אמר "לא". תודות להוראותיו של המוח שלי, הייתי מתרחקת ברגע שהייתה הזדמנות בה החלום יהפוך למציאות. רגש החיבה והפרפרים בבטן הפכו למועקה וגרמו למוח שלי לדאוג. לצערי, למרות שניסיתי לשלוט במחשבות הללו, דבר לא השתנה. היה הפרש עצום בין מה הלב רצה לבין מה שקרה בפועל.

הלב הפליג לדמיונות על אהבה, נשיקות סוחפות כמו בסרטים, עולם בו הזוגיות מנצחת ומושלמת. בפועל, הייתי מקבלת "רגליים קרות" רק מהמחשבה שהדמיון יהפוך למציאות. ההפרש היה כל כך מוסתר ולא הגיוני, שאף אחד לא ידע עליו חוץ ממני. קרוביי זכו  לדעת שהייתי מאוהבת ברעיון האהבה המושלמת, ורציתי להתקרב לרעיון המדובר ככל הניתן - הייתי קוראת רומנים מרגשים, צופה בסדרות מרגשות ואפילו מייעצת לחבריי בנושאי אהבה, נושאים להם אין לי קשר ובטח שלא ידע מוקדם.

בסביבות כיתה ט' ובאופן הדרגתי, בניי גילי החלו להיפתח בפני עולם הזוגיות והנשיקות, ומבחינתי זה היה מוזר. עבורי, להתנשק היה הסמל הראשוני של אהבה וקרבה, סמל לפתיחות כלפי אדם שמבטיח שיישאר גם כשקשה. ואם אכן המצב כך, כנראה לעולם לא אזכה לנשיקה מרגשת כמו בסרטים. הייתי כל כך אטומה רגשית, שלאהוב קיר בטון היה יותר קל, בחיי.

בתקופה של כיתה ט' ותחילת כיתה י' נמנעתי מלהתקרב לעולם הזוגיות והתרכזתי בלימודים, חברות ומשפחה. נשיקה כסמל לאהבה הפכה להיות אחד הפחדים הכי גדולים שלי. הרי כולם יודעים להתנשק, ואני - מה אעשה? מה לעזאזל עושים עם השפתיים? ומי בכלל קבע שלהצמיד שפתיים מביע על חיבה? הכול היה יותר קל אם היינו לוחצים ידיים במקום! בכל אופן, עברה עוד שנה ובכיתה י' הכרתי את מי שיהפוך להיות בן זוגי בהמשך.

התחלנו בתור ידידים ממש קרובים, וכל עוד היינו תחת הסטטוס של "ידידים" הכול היה בסדר מבחינתי. ושוב זה קרה, התחלתי לחשוב עליו ברמה הרומנטית, לדמיין אותנו יחד ולהפליג עם הלב. כל עוד זה לא היה אמיתי והדדי, הפתיחות שהייתה בינינו נשארה כרגיל. הייתי בטוחה שאם החיבה תתגלה כהדדית, אלחץ ואברח כמו תמיד.

המציאות הוכיחה אחרת, כיוון שביום האהבה  של שנה שעברה, אותו ידיד הציע לי לצאת. באופן מפתיע, הלב והמוח צעקו "כן!" ובשונה מתמיד, לא היו ביניהם חילוקי דעות. הכול היה מושלם, עד שנהרס. בכל פעם שהמוח החל לעבוד ולהיכנס לקדחת מחשבות הייתי נתקפת פאניקה. הרי אם אנחנו זוג, הוא ירצה לנשק אותי באיזשהו שלב. ואני - ממש לא! הרי מבחוץ הייתי חברותית ומאמינה בפתיחות וכנות, אבל בפנים החומה הרגשית נותרה במקומה. בכל פעם כאשר הייתי מניחה את ראשי על חזהו, לבו היה מתחיל לפעום בחוזקה, ידעתי שהוא מתכוון לנשק אותי. כך התחילו להם שבועיים של התחמקויות - פעם אחת אספתי שיער, בפעם אחרת נזכרתי "לפתע" כמה אני צמאה, ובפעם נוספת, סוף סוף, דיברתי איתו בכנות.

הסברתי לו שאני לא יודעת איך מבצעים את פעולת הנשיקה, ובנוסף ישנה העובדה שהפחד מלהתנשק גובר על הרצון להתנשק. למרות שהבין עד כמה אני אטומה רגשית, הוא בחר להישאר. מאותו הרגע, עם תחושת בטחון ואהבה, החומות החלו לרדת, שלב אחר שלב. רגשותיי אליו התחזקו והתעצמו, הפחד ירד והרצון גבר. זה הגיוני, הרי איך אפשר שלא להתאהב באדם המדהים הזה, שמבהיר לך שהוא מחכה לך ושהוא אתך בכל צעד ובחירה?

באחד מהימים הבאים, הוא היה אמור לבוא אליי. לאחר איחור מאוד לא אופנתי של שעה וחצי, הוא נכנס בפתח החדר שלי ודיבר בצורה מאד יבשה: "מורן, תשמעי, חשבתי על זה הרבה זמן, ולא נראה לי הגיוני שאנחנו ככה. אני חושב שכדאי ש..." ברגע ההוא הבנתי שעומדים להיפרד ממני, צעקתי עליו שבמקום לחפור, שיגיד לי שהוא נפרד ממני וזהו. הוא הגיש לי דף ואמר שזה יסביר הכול. על הדף היה כתוב "את לא פחדת להתקרב, להכיר אותי, הפכת להיות אחד האנשים החשובים לי מכל". ובסוף נכתב המשפט "נ.ב. מצפה לך הפתעה קטנה". הרמתי את ראשי והפניתי אליו מבט שואל. הוא נישק אותי. הפתעה?

מפה לשם, מאותו רגע הבנתי שלפעמים צריך ללכת עם הלב, להפסיק לחשוב ולנתח כל פעולה בחיים המסובכים האלה. במקום לטבוע במחשבות, עדיף לטבוע באהבה. אז לאלו מכם שחווים לחץ ופאניקה, שחררו את העכבות והפחדים, או לפחות תנו לאדם אחר לעזור בלהתמודד איתם.