חבר ראשון אמור להיות זיכרון מתוק, כיף גדול, תמימות והתרגשות גדולה; אבל אצלי, זה לא היה ככה. אצלי, זה היה שקר גדול שהיה עטוף בהתרגשות מזוייפת מהעובדה שסוף סוף יש לי חבר.

את החבר הראשון שלי הכרתי בחטיבה. הוא היה בכיתה שלי, ומכיתה ז' היינו ידידים טובים מאוד, אולי אפילו הכי טובים. היינו נפגשים עם חברים משותפים, יושבים אחד ליד השניה בכיתה, צוחקים ומדברים. הכל היה טוב ויפה - עד שעלינו לכיתה ט'.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• בלי סודות: "עד מתי מתפתח איבר המין הגברי?"
• שואלים ומתקרבים: משחק שאלות זוגי
• בדקו: האם אתם מאוהבים?

יום אחד הוא אמר לי שהוא רוצה להגיד לי משהו חשוב. בתוך תוכי ידעתי שהוא הולך להציע לי לצאת איתו, אבל כהרגלי לא החמאתי לעצמי יותר מידי והנחתי שזה קשור לאחת החברות שלי. ביום למחרת, הוא אמר לי שהוא רוצה שנצא לסרט. הייתי בעננים, התרגשתי כל כך שמישהו אוהב אותי ומציע לי לצאת - שאפילו לא עצרתי לרגע לחשוב מה אני באמת מרגישה לגבי העניין. ישר אמרתי "כן", והכל התחיל.

הפכנו לזוג באופן רשמי: היינו מדברים על הכל, סיפרתי לו דברים שלא סיפרתי אפילו לחברות שלי. התמכרתי להרגשה שמישהו (שהוא לא מהמשפחה שלי, ואין לו אף מחוייבות כלפיי) מקשיב ודואג רק לי. היינו שולחים הודעות רומנטיות אחד לשני, נפגשים ומדברים כל יום.

אחרי חודשיים, כבר הרגשתי את ההתרגשות פוחתת. לא רציתי להודות בכך, אבל בתוך תוכי כבר ידעתי שאני לא באמת אוהבת אותו. לא הודיתי בכך בפני החברות שלי ובטח שלא בפני עצמי. אולי באיזשהו מקום היה לי מתאים לחיות בשקר היפה הזה, מן סרט רומנטי אמריקאי קטן משל עצמי.

כשכולם התלהבו מהקשר שלנו ורצו לדעת מה קורה בינינו אני בעצמי לא ידעתי, ופשוט זרמתי עם התחושה. באיזשהו שלב, כבר ידעתי בוודאות מה אני באמת מרגישה. הבנתי שאני לא רוצה אותו, אלא את עצם העובדה שאני בזוגיות.

קיבלתי את העובדה כמו מכה חזקה ומטלטלת, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי נפגשת איתו ומרגישה מנותקת מעצמי. הראש שלי היה במחשבות על מה שאני מרגישה, אם זה לא משבר חולף; ובעיקר על איך אני הולכת להיפרד ממנו ולסיים את כל זה.

נפרדנו רק אחרי חצי שנה של זוגיות, שברובה ידעתי מה אני מרגישה; או יותר נכון לא מרגישה. לקח לי זמן להודות שכל הזמן הזה בכלל לא הייתי מאוהבת. לקח לי זמן לאזור אומץ ולומר לו את זה כי הוא היה חשוב לי, הוא היה הידיד הכי טוב שלי, איש הסוד שלי. בסופו של דבר, הפרידה הייתה הכי כואבת שיש: הוא כנראה הבין לבד שאני לא אוהבת אותו, ופשוט סימס לי שיהיה לי "בהצלחה בהמשך". כשחשבתי על הכל, הבנתי שיכול להיות שעוד לפני שהודיתי בכך שלא באמת אהבתי אותו - הוא בעצמו כבר ידע.

לא הספקתי לדבר איתו או להיפרד, זה פשוט נגמר. הרגשתי שהרסתי הכל. הידידות הנפלאה שהייתה בינינו הפכה לשקר, וניתקנו לחלוטין את הקשר בנינו.

אני מציעה לכם, ללכת עם הלב שלכם ועם האמת שלכם. נסו להקשיב לעצמכם ולראות מה אתם באמת רוצים ולא מה אתם חושבים שאתם "צריכים". אני למדתי מהטעות שלי. החבר הרציני הבא שיהיה לי, יהיה מישהו שאני אוהב באמת. הפעם אני אעצור לרגע בכל המסע המהיר הזה ואשאל את עצמי: "מה אני באמת רוצה?"