בימים אלו אמנם יש לי חבר; אבל אגלה לכם בסוד שהדבר לא מונע ממני להזכר בזמנים עברו, בזמנים בהם האהבה שלי הייתה אחרת ממה שהיא עכשיו וכוונה כלפי מישהו אחר, האהבה הראשונה שלי.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• בלי סודות: "אפשר להיכנס להריון עם קרום בתולין?"
• הם בכל מקום: הזוגות המצויים בבית הספר
• עדיין מתוק: הזוג הצעיר שהכיר בעקבות הסוכרת

הסיפור שלי הוא לא הסיפור השגרתי על אהבת נעורים, אלא קצת שונה. את אותו נער הכרתי עוד כשהיינו ילדים, בכיתה ב'. בכיתה ב', ילדה עם שתי קוקיות ופנים קטנות ראתה ילד עם עיניים כחולות - והתאהבה בו. לאורך השנים, כשהתבגרנו, הרגשתי פרפרים והתרגשות אך גם ושברון לב בכל פעם שהיה נראה שהוא לא בעניין והיה נראה שהוא לא בעניין במשך הרבה מאוד זמן.

ניסיתי להתקרב אליו, לבלוש מסביב ולגלות אם אולי גם הוא לא רגיל כמוני, אולי גם הוא מסוגל להבין שהוא מרגיש אהבה בכיתה ב'. רדפתי אחריו, תרתי משמע; ולא הפסקתי להציק לו עד שהפכנו להיות סוג של "חברים טובים". היינו מדברים אבל הקשר לא זלג מעבר; והעובדה שחבריי לכיתה לגלגו על כך שאני "מאוהבת" לא עזרה למצב.

הכל השתנה בסוף כיתה ה' - אזרתי אומץ והצעתי לו חברות. זה לא היה רומנטי בשום צורה, סך הכל הודעה בפייסבוק; אבל היא עשתה את העבודה. ישבתי במתח מול ההודעה, בוהה בה ומחכה שהוא יתחבר, יקליד, יכתוב את מה שהוא חושב! רק שלא ישאיר אותי תלויה באוויר, נואשת לתשובה.

והתשובה אכן הגיעה. ולמרבה הפתעתי, היא הייתה חיובית. רצתי וסיפרתי לחברותיי והן שמחו בשמחתי - אך לצערי הרב, השמחה לא החזיקה מעמד הרבה זמן.

מהר מאוד התברר שאני ילדה מאוד ביישנית, עד כדי כך שהתביישתי לדבר עם הילד שהיה חבר טוב שלי עד לא מזמן, עד שהכותרת מעלינו השתנתה. השיחות לא התפתחו אפילו לרמה של ילדים בכיתה ה'. אני יודעת שזה נשמע מגוחך, אבל בכיתה ה' הרגשתי כל כך הרבה כלפי אותו בחור - ובו בזמן הצלחתי להביע כל כך מעט. המצב הזה שבר אותי מבפנים אז ועדיין שובר אותי להיזכר בו היום.

למרות שלא הייתה בינינו תקשורת פנים מול פנים, התכתבנו באינטרנט ולמרבה הפלא הצלחנו להחזיק את הקשר עד אמצע כיתה ז'. ואז היה השבר ונפרדנו. שנינו כבר לא היינו ילדים ביסודי ושנינו הבנו שמערכת יחסים, לא משנה באיזה גיל, לא יכולה לעבוד בלי תקשורת; וזאת הייתה אשמתי.

ניסינו לשמור על קשר ידידות, אבל הוא לא החזיק הרבה זמן. היום, עברה שנה וחצי מאז שהחלפנו מילה אחד עם השני. כואב לדעת שאני הייתי זו שהרסה את האהבה הראשונה שלי וזה מלווה אותי עד היום - כן, למרות שיש לי חבר וכן, למרות שאני אוהבת עכשיו מחדש.

אותו ילד שפגשתי לראשונה בכיתה ב' והעניק לי ניצוץ רגשני בעיניים, עדיין מהלך בין כותלי בית הספר שלי ועדיין מופיע בזווית העין שלי מידי פעם ומעלה בי זכרונות - אמנם לא רבים, אבל הם שם, מתחת לפני השטח, מבעבעים ולפעמים מתפרצים.

אהבה ראשונה היא לא משהו שעובר, לפחות לא במקרה שלי. אני זוכרת עד היום דברים שהרגשתי כלפיו פעם, למרות שהוא כבר מזמן שכח אותי. אני לעומת זאת, לא שכחתי אותו וגם לעולם לא אשכח - בגלל שהוא לימד אותי מה היא אהבה ואנחנו היינו ההוכחה שלאהבה אין גיל ולא תאריך תפוגה.

כשאני שומעת את שמו, לפעמים עולות לי דמעות ולפעמים עולה על פניי חיוך מריר שמזכיר לי את החוויה של ההתאהבות הראשונה, וגם של שברון הלב הראשון.