אם תקחו רגע ותסתכלו סביבכם, תוכלו לראות המון סוגים של מערכות יחסים. כל זוגיות שונה מהשנייה, עם הסגנון שלה, הדברים הפרטיים שלה ושני הצדדים בה - וזה מה שיפה. ישנם זוגות שהתחילו את הקשר שלהם מידידות מופלאה, יש זוגות שהכירו לראשונה ומיד ידעו שזה זה או כאלה שהיו צריכים זמן כדי להבין זאת. אך באהבה, כמו באהבה, אין חוקים - כל דרך היכרות מתקבלת ואפשר לראות את ההשפעה הטובה שלה על שני האנשים, אם הם מאושרים והקשר עושה להם טוב.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• אאוץ': דברים שכואבים יותר מפרידה
• למרות שט"ו בשבט: כך תימנעו מזוגיות יבשה
• מה לעשות: כשאתם לא בטוחים כיצד הצד השני מרגיש כלפיכם

כשהסתכלתי על מערכות היחסים של החברות שלי והסביבה שלי, הייתי די חלוקה בדעתי: היו קשרים שהתפתחו לאט לאט והחזיקו המון זמן אך לא תמיד נגמרו בצורה טובה; היו קשרים שהפכו מיד לזוגיות, אך כמו שהגיעו מהר כך גם נגמרו מהר, ובתור אחת שמעולם לא היה לה חבר - לא ידעתי מה נכון. באיזו ״דרך״ כדאי לבחור? הייתי עסוקה בלנתח את מערכות היחסים של הסביבה שלי, מבלי להכיר ולדעת יותר מדי מה באמת קורה בהן, והדבר לגמרי השפיע על הדעות וההחלטות שלי.

לא תמיד זה היה ככה, כי האמת היא שרק השנה גיליתי מה זה באמת לאהוב, להתאהב. ממש כמו בסרטים, כשחשבתי שנגמר הסיפור ואני כבר לא אמצא אף אחד (למרות שכל החיים עוד לפניי, כן?), שאשאר לבד ולא אמצא את הנפש התאומה שלי ועוד כל מיני קשקושים מצחיקים של בנות בגיל ההתבגרות, הגיע לבית הספר תלמיד חדש - ואיך אומרים? השאר היסטוריה.

אם הייתם שואלים אותי אם מיד ידעתי ש"זה זה" - אז התשובה שלי היא לא, ואפילו ממש לא. בהתחלה כשהוא הגיע לבית הספר, אמנם שנינו הבחנו אחד בשניה, אך מעולם לא דיברנו. הוא הגיע לשכבה ומיד התחבר עם כולם. כולם רצו להיות איתו והתלהבו ממנו ולי לא ממש היה את האומץ לבוא לגשת אליו, ובדיעבד, מסתבר שגם לו.

אמנם, הכל השתנה כשבאחד הימים הייתה פעילות בבית הספר ואמרו לנו לנסות למצוא ״נפש תאומה״ והתבקשנו לענות על שאלות מסוגים שונים ורק אחרי שענינו על כל השאלות ובאמת חשבתי על זה, שמתי לב עד כמה אני והוא באמת דומים. זו הייתה רק ההתחלה, כי באותו היום, אחד החברים של אותו בחור התקשר אליי וכשנתן לו את הטלפון לרגע, השיחה הסתמית ביני לבין "התלמיד החדש" התפתחה לשיחה של 40 דקות - בה דיברנו כאילו הכרנו אחד את השני תמיד. אחר כך דיברנו גם כל הלילה. כבר אז היה קליק ברור.

במשך ארבעה חודשים למדנו באותה שכבה, דיברנו כל יום והסתובבנו יחד. לאט לאט למדנו להכיר אחד את השנייה יותר טוב, הפכנו לחברים הכי טובים ולבלתי נפרדים. כל הסביבה הייתה משגעת אותנו מתי נהיה כבר זוג ואחרים חשבו שאנחנו בזוגיות אך מסתירים זאת. ידעתי שיש בינינו משהו כבר בהתחלה, אבל אני מסוג הבנות שאוהבות לחשוב על דברים לעומק, אני נלחצת בקלות ולא ממהרת להחליט החלטות, בייחוד כשמדובר בחבר הראשון שלי.

בבוא הזמן, שיחה מסויימת בינינו הפכה להיות רצינית ומעמיקה יותר, הרגשות נחשפו וכמובן -  הנשיקה הראשונה הגיעה. עם זאת, בתור נערה שמאוד פתוחה עם ההורים שלה, הייתי חייבת לשמוע את דעתם ו״לקבל אישור״. הם לא היו הכי בעד, בגלל הלימודים והגיל וטענו שכדאי לי לחכות עוד קצת לפני הזוגיות הראשונה שלי כדי שאהיה יותר מוכנה. כשאני מסתכלת על זה היום, אני יודעת שהם צדקו: לא הייתי מוכנה בכלל, נלחצתי מכל דבר ולא ידעתי עדיין מהי אהבה. כיבדנו את מה שהם אמרו, חיכינו והאמת היא - זה עשה לנו רק טוב. אפשר להגיד שלאורך "זמן ההמתנה" באמת התאהבנו אחד בשנייה וגם התחלתי להבין שזה באמת זה.

בסופו של דבר, אחרי שלושה חודשים נוספים בהם הקשר שלנו רק הלך והתחזק, אני באמת התבגרתי. זו הייתה תקופה בה הייתי חולה מאוד ופעמים רבות נאלצתי ללכת להיבדק ולעבור בין בתי חולים. התחלתי לקחת דברים בפרופורציות, אזרתי אומץ ודיברתי עם ההורים שוב. ההורים כבר הבינו אותו, הכל היה פתוח באוויר וזה היה רק עניין של זמן עד שהפכנו את זה לרשמי. כשבאתי לדבר איתם פעם נוספת, כנראה שמשהו השתנה בי והיה אפשר לראות את השינוי שעברתי מילדה לנערה - והיום, לשמחתי, אנחנו כבר כמה חודשים ביחד רשמית והכי כיף לנו בעולם.

דרך הסיפור הזה הבנתי שהכל לטובה ולפעמים צריך לתת לזמן לעשות את שלו. לא צריך למהר להסיק מסקנות ולהילחץ מכל דבר. אם זה באמת צריך לקרות - זה יקרה. כדאי גם לכם להבין זאת ולקחת הכל בפורפציות. ללא ספק הכל מסתדר בסוף.