השואה היא אחד האסונות הגדולים ביותר שידע העולם והעם היהודי בפרט. בשואה נרצחו גברים, נשים, קשישים וילדים ללא סיבה מוצדקת - אלא רק משום שנולדו לדת היהודית. למרות הקשיים והכאב, בתקופת השואה הצליחה ללבלב גם האהבה.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• בעד או נגד: חשבון משותף לזוג ברשת חברתית
• לקראת יום השואה: הנשים הגיבורות שהצילו יהודים
• בלי סודות: "איך מפסיקים לצפות בפורנו?"

הבריחה מאושוויץ

צילה ציבולסקה, יהודיה שהגיעה לאושויץ יחד עם הוריה ואחיה בשנת 1943, הייתה היחידה מבני משפחתה שהצליחה להינצל מהמחנה - וכל זאת הודות לגבר אחד בשם ג'רזי ביילסקי. ביילסקי היה במחנה שלוש שנים לפני שצילה הגיעה אליו בעצמה. הוא היה רומני קתולי שנאסר בגלל שעזר להתנגדות הפולנית. בפעם הראשונה שביילסקי ראה את ציבולסקה הייתה במחסן תבואה ששניהם שובצו לעבוד בו. הם הצליחו להגניב כמה מילים ביניהם, לפני שהכו אותם על כך. באותו רגע, ביילסקי החליט שהמטרה שלו היא להוציא את ציבולסקה מאושוויץ.

ביילסקי השקיע כשמונה חודשים בתפירת מדים של שומר ובזיוף וגניבת תעודות מעבר ואישור עבודה לאסיר בחווה קרובה. ב-21 ביולי 1944, הוא וציבולסקה יצאו יחדיו דרך השער ולא עצרו במשך עשרה ימים, עד שהגיעו לביתו של אחד מקרובי המשפחה של ביילסקי. ביילסקי הצטרף בחזרה למחתרת הפולנית ומצא מחבוא לציבולסקה אצל אחד מאנשי הקשר שלו, ללא ידיעה שהוא לא יראה את ציבולסקה שוב - במשך כמעט ארבעה עשורים.

כל אחד מהם האמין שהשני מת. ציבולסקה עברה לברוקלין והתחתנה, בזמן שביילסקי הקים משפחה בפולין. בשנת 1983, ציבולסקה סיפרה את סיפורה למנקה שלה, שאמרה לה שהיא שמעה סיפור דומה מאוד בטלוויזיה הפולנית - ושהאיש שסיפר אותו חי!

מאוחר יותר, ציבולסקה הצליחה למצוא את מספר הטלפון של ביילסקי והם נפגשו כמה שבועות מאוחר יותר. ביילסקי נתן לה 39 ורדים - ורד לכל שנה שהם לא התראו. למרות ששניהם חיו במדינות שונות, הם נעשו חברים טובים ונפגשו עוד 15 פעמים, לפני מותה של ציבולסקה בשנת 2005.

כוחה של הבטחה

הסיפור הבא הוא סיפורם של מאיר ומאניה קורנבליט, שני נערים יהודים מאוהבים בעיירה הרוביישוב שבפולין, עוד לפני שהנאצים החלו לרכז את היהודים בגטאות. לאחר המלחמה, רק שני אחוזים מאוכלוסיית היהודים בעיר שרדה. בשלב הגטאות, שני האוהבים נשלחו למחנה בודזין שבפולין. מאיר היה נוהג להתגנב לחלק של הנשים בשביל לדבר עם מאניה והם הבטיחו הבטחה: כשהכל יגמר, אם שניהם ישרדו, הם יחזרו לעיר הילדות שלהם ויחכו אחד לשני. זמן קצר לאחר מכן, הם הופרדו למשך שלוש שנים.

כאשר שהשניים שוחררו, הם שקלו כ-64 קילוגרמים ביחד; מאיר הצליח לברוח מצעדת מוות ממחנה דכאו והתחבא בחווה לפני שהאמריקאים מצאו אותו. מאניה הייתה הראשונה שהגיעה להרוביישוב. היא חיכתה שישה שבועות, ללא ידיעה מה עלה בגורלו של מאיר, לפני שצלח להגיע אליה לבסוף.

הכל מלמעלה

מחנה הריכוז ״ברגן בלזן״ נחשב לאחד המחנות הנוראיים והאכזריים ביותר בתקופת השואה. המחלות הרבות, המחסור במזון והמוני הגוויות שהיו מפוזרות בכל מקום סביב המחנה, הפכו את השהייה בו לגיהנום. לאחר שהבריטים שחררו את המקום, אדם בשם הווארד קליין נשלח על ידי השומרים להכניס את הגופות לבור. קליין שהיה חלש ומותש מהעבודה, התמוטט ונפל לתוך בור הגופות. הוא חשב שזה סופו - אך אישה צעירה בשם ננסי הבחינה בו והבינה שהוא עדיין בחיים. היא הצילה אותו וטיפלה בו במסירות רבה.

כעבור שבועיים, בזמן שננסי יצאה להשיג אוכל, נשלח קליין לבית החולים - ומאז, היא לא ראתה אותו שוב. כעבור חצי שנה אחרי שהתאושש והשתחרר, היגר קליין לטורנטו - ושמח לגלות כי גם ננסי היגרה לשם. לאחר שהגורל הפגיש ביניהם שוב, הם מצאו זה את זה והחליטו להתחתן. כיום, הם מנהלים זוגיות אוהבת ודואגת ומאמינים כי הכל זה מלמעלה. 

אהבה מנצחת

היינץ ברמן ואשתו מרגריט נהגו לספר את חוויות השואה שעברו לדורות הצעירים: הם דיברו על המכות, הרעב, הקשיים - אבל גם על האהבה המשותפת שלהם שנתנה להם כוח לשרוד. ברמן ומרגריט נפגשו זמן קצר לפני המלחמה. ברמן היה במצב כל כך נורא, שכדי לשרוד - נאלץ לכרסם עצמות שהושלכו בערימת זבל מחוץ למטבח השומרים במחנה העבודה שלו. ברמן, שהיה נראה כמו שלד, הצליח בקושי רב להגיע אל גדר המחנה שבו הוחזקה מרגריט.

לאחר שכנועים רבים של מרגריט, הסכים מפקד המחנה להכניס את ברמן וכך יכלה לטפל בו. לרוע המזל, השניים הופרדו. מרגריט חלתה במחלת הטיפוס ושקלה רק כ-30 קילוגרמים. היא הייתה במצב אנוש, אך אהבתה לברמן נתנה לה את הכוח להמשיך להיאבק. באותו הזמן, ברמן המשיך לחפש את אהובתו, שהצליחה להשתחרר מהמחנה - ולבסוף גם הצליח למצוא אותה. השניים היגרו לשיקגו, התחתנו וחיו יחד באושר כ-67 שנים, עד שאובחן ברמן כחולה בסרטן הלבלב. שלושה שבועות לאחר מכן ברמן נפטר, כשרגעיו האחרונים היו יחד עם אשתו האהובה.

חתונת שינדלר

במחנות הריכוז הנאציים, אהבת יהודיןם הייתה אסורה בכל תוקף. יוסף באו ורבקה טננבאום, לא היו מסוג האנשים שנכנעו לנאצים - ואהבתם המשיכה להתקיים למרות הכל. לפני שבאו נכלא, הוא השתמש במיומנותו כאמן כדי ליצור מסמכים מזויפים שהצילו מאות חיים. בפברואר 1944, בני הזוג נישאו בסתר בצריפי הנשים במחנה פלשוב - כשאת טבעות הנישואין שלהם הם הכינו מכפית. אם היו נתפסים, כל הנוכחים היו נהרגים - אך למזלם, זה לא קרה. באו שוחרר מאוחר יותר מהמחנה על ידי אוסקר שינדלר וחתונת השניים הוצגה בסרט "רשימת שינדלר". רשימה זו הכילה במקור את שמו של באו, אך רבקה החליטה להחליפו ושלחה את עצמה לאושוויץ במקומו. למרבה הפלא היא שרדה, בני הזוג התאחדו לאחר המלחמה וכיום החתונה שלהם מהווה כסמל לתקווה.