שקד וטל (שמות בדויים) בני ה-19, נפגשו לראשונה במקדונלד'ס; תחילה הפכו להיות החברים הכי טובים וזמן קצר לאחר מכן הפכו לזוג: "פשוט כי התנהגנו כמו בעל ואישה," מספרת שקד. הזוג הכיר בגיל 15 וחצי ובסוף החודש הזה יחגגו 3 שנים ביחד. שקד הינה לוחמת בלביא הבקעה (גדוד חי"ר המורכב מלוחמים ולוחמות) כבר שמונה חודשים, ובן זוגה משרת ביחידת יהל"ם (יחידה עילית בצה"ל המשתייכת לחיל ההנדסה הקרבית) כבר למעלה משנה וחצי.

נעמה, בת 16 וחצי הכירה את בן זוגה אלעד (שמות בדויים) בן ה-19 במהלך העבודה: "הוא עבד מולי וככה התחלנו לדבר," היא מספרת. מפה לשם הדברים התגלגלו והיום הם כבר עשרה חודשים ביחד. נעמה היא תלמידה תיכון ואלעד, לעומת זאת, משרת כיום בחטיבת כפיר (חטיבת חי"ר אשר מתמחה בלחימה זעירה ובלוחמה כנגד טרור). שוחחנו עם שקד ונעמה על החששות, הרגשות והתחושות שלהן בעקבות השירות הקרבי של בני זוגן.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• Let It Go: כך תתמודדו עם אקסים שקשה להם לשחרר
• בעד או נגד: שיחת "יחסינו לאן"
• בלי סודות: "כיצד לגשת לבחור בו אני מאוהבת?"

איך הרגשתן כשבני הזוג שלכן התגייסו?

שקד: "וואו, כשהוא התגייס... לפני כן היינו כל יום כל היום ביחד - זה פשוט היה כמו הרגל כזה, היומיום שלי והשגרה שלי. פתאום, כשהוא התגייס, התחלתי לחפש מה לעשות: תחביבים, תעסוקה, עבדתי יותר. זה היה קשה בהתחלה, כי היו הרבה חששות ופחדים."

נעמה: "בהתחלה היה לי ממש קשה והרגשתי נורא, כבר בחודש לפני הגיוס שלו התחלתי לחשוב על מה ואיך יהיה. היה ועדיין יש הרבה אי וודאות. ביום שהוא התגייס היה לי נורא קשה ועצוב, בעיקר בגלל שהיו לי הרבה חששות."

אילו חששות, לדוגמא?

שקד: "החשש הכי גדול שלי הוא שתהיה מלחמה והוא יצטרך להיכנס לעזה. אני לא אוכל פשוט לדאוג לו ולהגיד 'אני צריכה לשבת בבית, אני לא יכולה להתרכז' - בזמן שהוא חייב להילחם. זה קשוח."

נעמה: "הדאגה העיקרית שלי היא שיקרה לו משהו, או שהוא פתאום לא יתקשר. גם היום, אם למשל הוא לא מתקשר עד שעה מסויימת - אז אני ממש מפחדת שקרה לו משהו. אם חס וחלילה יקרה לו משהו, אני לא יודעת מה אעשה עם עצמי."

שקד, את גם משרתת ביחידה קרבית. איך טל מתמודד עם זה? גם הוא בטח דואג לך.

שקד: "האמת היא שבלי סוף. כל מה שהוא רוצה הוא שאני לא אהיה לוחמת, מהסיבה שהוא פשוט לא יצטרך לדאוג. הוא לא רוצה לדאוג לי, הוא דואג לי יותר משהוא דואג לעצמו."

אז איך מתמודדים עם החששות האלה?

שקד: "פשוט חיים עם זה. זה משהו ששנינו בחרנו בו, אנחנו לא הולכים לוותר עכשיו בגלל שאנחנו מפחדים. לא סתם נשבענו להגן על המדינה. אנחנו פשוט מתמודדים".

נעמה: "זה קשה. מנסים שלא לחשוב על זה יותר מידי ומעסיקים את הראש בדברים אחרים, נעזרים בחברות בכך שמשתפים אותן במצב. חשוב לשמור על השגרה היומיומית ולא לשכב כל היום במיטה בחוסר מעש, גם אם ממש רוצים."

שאלנו את הבנות אם לאור ההתמודדות הקשה, היו מעדיפות שבני זוגן היו נמנעים מלהיות לוחמים. שקד אמרה באופן חד משמעי: "לא, גם בגלל שהוא יכול לתרום למדינה כמה שיותר וגם כי אני רוצה - ככה או ככה אני בקרבי. אז ברור, הכי קרבי שאפשר, הכי לתרום שאפשר." נעמה, לעומת זאת, הייתה מעדיפה אחרת: "בהחלט הייתי רוצה שהוא ייקח תפקיד אחר, פחות קרבי. כך הוא היה יכול להיות יותר קרוב אליי והיו לי פחות דאגות על הראש."

איך השירות הצבאי של בני הזוג שלכן משפיע על הקשר שלכם?

שקד: "האמת היא שהוא ממש חיזק אותו. בגלל שאנחנו בקושי רואים אחד את השנייה, זה גורם לגעגוע." שקד אף מוסיפה ומספרת כי השירות של טל ובעיקר המרחק, גרמו לה להעריך את הקשר שהיה לפני הגיוס: "פתאום מעריכים את הדברים הקטנים. היום גם מספיק רק להיות ביחד ולשתות תה או לראות סרט."

בדומה לשקד, גם נעמה מספרת שהשירות של אלעד גרם לה להעריך את הדברים הקטנים: "כל דבר פתאום נראה ממש גדול - והגעגועים... זה עושה לנו טוב. אנחנו ממש שמחים ומנצלים כל דקה".

גם שקד וגם נעמה מספרות שאחד הדברים שבאמת מפריעים להם בקשר, הוא המרחק הפיזי: "כשנפגשים פעם בשבועיים או פעם בחודש זה קשה," מספרת שקד, "בעיקר עכשיו, בגלל המצב. זה קצת מלחיץ, כי אני לא יודעת אם אני אוכל לתפקד כשאני יודעת שחלילה יצטרכו להיכנס לעזה, כשהוא בפנים."

נעמה מוסיפה שהכי קשה לה עם התקשורת: "מפריע לי מאוד שאין לו טלפון. כך אני לא יכולה לדבר איתו כמעט. גם כשיש לו, אז אנחנו מדברים רק 20 דקות בערך. עד עכשיו נפגשנו כל סופ"ש, אבל עכשיו הוא הולך לחזור שבת כן שבת לא - שזה בעצם אומר שאני אראה אותו פעם בשבועיים, במקרה הטוב. זה הולך להיות מאוד קשה."

למרות כל הקשיים, יש גם יתרונות בכל הסיפור הזה? 

שקד: "כן, בטח, זה מאוד מחזק את הקשר. גם כשאני התגייסתי השתניתי מקצה לקצה - פעם הייתי אדם פחדן ולא ידעתי אם אצליח להתמודד עם זה, אבל התמודדתי ובגדול. אותו הדבר עם טל: הוא היה בן אדם מבולגן ולא מסודר, נורא לא אחראי ולא רציני - הצבא פשוט לקח אותנו לכיוונים הכי טובים שיש."

נעמה: "אני מאמינה שהוא גם תורם למדינה, אבל בעיקר לעצמו - כמו שהשאר לפניו גם תרמו. אז אני באמת מאמינה שכדאי לתת את השנתיים ושמונה האלו. מי שרוצה לתרום בצה"ל ולעשות משהו באמת משמעותי - זה המקום בשבילו. אני חושבת שלא צריך לפחד מלהפסיד קשר עם בן או בת זוג."

לסיום, מה הטיפ שלכן לבנות ובני זוג שנמצאים בסיטואציה שלכן?

שקד: "קודם כל, חשוב שבני או בנות הזוג יבינו את הלוחמים - תשכחו מהקשיים שלכם. נכון, זה קשה לראות את בני הזוג פעם בלא מעט זמן ולדבר איתם רק כעשר דקות ביום; אבל צריך לזכור שעם כמה שקשה לבני ובנות הזוג, ללוחמים קשה הרבה יותר בשדה הקרב. לצערי הבנתי את זה רק אחרי שאני התגייסתי ולא ייחסתי לעניין הרבה חשיבות וזו הייתה חצי שנה ממש קשה עבורו. לכן חשוב לתמוך ולחזק יותר מאשר להתעמק בקשיים האישיים, מניסיון."

נעמה: "הייתי מציעה להם לנצל את הזמן שאפשר לדבר ואת הזמן שביחד כמה שאפשר. הכי חשוב - להימנע מריבים! גם אם יש ריב קטן, אז לפתור אותו לפני שהוא הולך. באמת לנסות להבין את הצד השני ולא להקשות עליו עוד יותר. הרבה לחזק ולתמוך."