עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• מה הייתם מעדיפים: זוגיות לא מאושרת או רווקות נצחית?
• יש חיה כזאת: ליגת הנשים של ה/NBA זוכה לשיפור בתנאים
• אוקוורד: סלבס על הנשיקות הראשונות המביכות שלהם

למרות שאנחנו בני נוער, רבים מאיתנו כבר חושבים על העתיד: מה אני אלמד, איפה אני אעבוד, איפה אני אגור וכמה כלבים אני רוצה לאמץ. לי אישית, המחשבות האלו רצות בראש כבר כמה שנים טובות ולאחרונה נוסף להם אספקט חדש - ומה עם אהבה?

מאז כיתה ט' בערך, אני נעולה על קריירה ומקום מגורים עתידי (או לפחות אלה שאני חולמת להשיג). אני רוצה להיות מדענית ולגור בארצות הברית בבית פרטי יפה שאני אעצב, וכמובן שגם אאמץ כלב וחתול. אני אעבוד קשה ואהיה מצליחה ואולי אפילו אכתוב ספר בזמני הלא ממש פנוי שיהיה לי.

בכל התכנון הזה, אין מילה אחת שמזכירה משפחה. לא חשבתי מעולם על בעל, על ילדים, איפה הם ימצאו מקום בין כל הלימודים והניסויים שאני מתכננת למלא את שגרת יומי בהם. יהיה לי זמן בשבילם בכלל? האם אצליח למצוא אהבה בין כל הטירוף הזה של מעבר לחו"ל וניסיון להגשים חלומות? אני אצליח לזכור שאני רוצה את זה או שזה פשוט יתפספס?

 

מעבר לכך שאני רוצה ללמוד כל חיי פחות או יותר, אני רוצה למצוא אהבה - כך שכמעט אין סיכוי שאשכח את זה. זה תמיד יהיה שם איפשהו, בין אם במודע או בתת מודע, אבל זה יהיה. קריירה ואהבה אלו שני הדברים היחידים פחות או יותר בחיי שלא אהיה מוכנה להתפשר עליהם. אבל מה אני עושה אם אחד מהם יבוא על חשבון השני? 

נניח ועוד לא עברתי לארה"ב ופתאום אני פוגשת כאן בארץ את אהבת חיי והוא לא מוכן לעבור איתי לשם - מה אני עושה? אני נשארת בשם האהבה או עוברת בשם החלום? אני מתפשרת ואז יוצרת מצב שבו יכול להיות שלא ארגיש שלמה או לחילופין- לא ארגיש שהגשמתי את עצמי? עד כמה גדול הסיכון?

כמובן שכל התהיות הללו הן עדיין די חסרות פואנטה, כי אני רק בכיתה י"ב ואפילו הצבא עוד רחוק - יש לי זמן. אבל החששות הללו כבר מתחילות לחלחל בתוכי, מתחילות להטריד את מנוחתי ולהראות סימני אזהרה שיכול להיות שהתוכנית הלכאורה "מושלמת" שלי אולי לא תצא לפועל. 

הגעתי למצב שאני מפחדת. מפחדת שבאמת יגיע רגע שבו אצטרך לבחור, ואבחר לא נכון - אם אני אבחר להישאר עם אהובי ייתכן כי ארגיש פספוס ענק בתחום החלום. או אם אני אבחר לנסוע, ייתכן וארגיש חור בלב מעצם העובדה שפספסתי את אהבת חיי. אני אמצא איזושהי פשרה, אבל עדיין ארגיש שזה לא בדיוק מה שרציתי. זו גם אחת הסיבות שאני מפחדת למצוא זוגיות רצינית כאן בארץ, כי זה יגדיל את הסיכויים לכך שאצטרך להתמודד עם הפחד הזה. אבל מצד שני, אהבה היא אחד הדברים שאני הכי רוצה בעולם. 

הדילמה היא ענקית ולמרות שעדיין זה לא הזמן להתעסק בה ולתת לה להעסיק את דעתי, אני כבר מעכשיו מתחילה לחשוב על דרכי התמודדות אפשריות למקרה, שיעזרו לי בעתיד, כשאגיע לגשר ואצטרך לחצות אותו. הנה כמה מהם:

לשקול את כל הגורמים. ממש באופן סכמתי, להכין טבלה עם כל השיקולים שעליי לקחת לפני שאני מקבלת החלטה - אם אני בוחרת באהבה, איך זה ישפיע על הקריירה? אם אני בוחרת בקריירה, עד כמה אני צופה שאהיה עצובה מאיבוד האהבה ועד כמה זה ישפיע לי על המשך ההתקדמות? כל מיני שיקולים כאלה שצריכים לקחת בחשבון, לרשום אותם שחור על גבי לבן ולהביט למציאות בלבן של העיניים.

לדבר עם האהוב, חברים ומשפחה. לקבל החלטות כאלה לבד זה בכלל לא פשוט וגם לא מומלץ. זו החלטה מאוד רגשית ויש סכנה שאכן ההחלטה שאקבל תהיה לא בהכרח הנכונה ביותר עבורי - לכן, אני חושבת שכדאי מאוד לדבר על זה קודם כל עם האדם שזה נוגע אליו, וכמובן להתייעץ גם עם הקרובים ביותר לגבי אפשרויות נוספות שיכולות לעזור לצאת מהתסבוכת.

לחפש אופציות לפשרה. אולי אהובי יהיה מוכן לעבור לתקופת זמן מוגבלת ואז לחזור? או שאולי דווקא יש אפשרויות תעסוקה לא רעות במקצוע שלי גם בארץ, אז אפשר להישאר? האופציות לא צריכות להיות אבסולוטיות, לא צריך להיות קיצוניים. אז במקרה ולא ארגיש שלמה עם האופציות הסופיות, לנסות למצוא את האיזון כך ששום דבר לא יתפספס.

לסיום, אני חושבת שמדובר בנושא לא פשוט- אין בזה ספק. אני גם טוענת כי אני לא היחידה שיש לה את החששות הללו, יש רבים כמוני, ואולי יש כאלו שאפילו לא מודעים שחששות כאלה מטרידים אותם. בדור כמו שלנו- דור שאפתני שרוצה להגיע רחוק, קשה למצוא מקום לחשוב על האהבה, בין כל המחשבות על הקריירה. אני מקווה להצליח לשמור את נושא האהבה לפחות בזווית העין ולא להזניח אותו עם כל המחשבות על העתיד הרחוק. כמובן אני מקווה למצוא את השילוב והאיזון הנכון בין השניים – אבל את זה כבר נשאיר לרגע האמת.