אל תבטיח הבטחות שאתה לא יכול לקיים. אל תגיד דברים שאתה לא יכול לעמוד מאחוריהם. אל תתן לי תקוות שווא.

אמרת לי שאני 'חברה לחיים', החברה הכי טובה שלך. אמרת שתשמח שנשאר ידידים. הודית לי על כל מה שעשיתי בשבילך במהלך כל הזמן הזה וקראת לי 'מדהימה'. המילים האלה נעלמו כלא היו. איפה הן עכשיו? איפה כל האמירות היפות שלך, המילים המנחמות והמבט התמים בעיניים? 

עוד בערוץ היחסים של פרוגי:

• גם בתקופה הזאת: טיפים לשמירה על הזוגיות גם מרחוק
• לא רק זום: האפליקציות שיסייעו לכם לשמור על קשר בשלט רחוק
• אהבה ראשונה: "זכיתי לסוף הטוב שלי וזה כל מה שהייתי צריכה"

אתה היית זה שהחליט להיפרד, אתה היית זה ששבר אותי למיליון חתיכות ואתה היית זה שאמר לי בשקט ש'זה הורג אותך'. 

היה לך את כל הזמן לקבל את ההחלטה ולהיות שלם איתה. היה לך את כל הזמן להחליט שזה הדבר הנכון עבורך, עבור שנינו, לדבריך, אז למה אתה מתנהג מוזר? למה אמרת את כל הדברים היפים האלו שגרמו לי להרגיש שיש עוד תקווה, כשבפועל התנתקנו כאילו מעולם לא היינו קרובים כמו שהיינו? האבסורד הוא, שאני נאבקתי עליך. אני, הפגועה, השבורה, הממוטטת - נאבקתי עלייך. כאילו שאני שברתי אותך ועכשיו זה תפקידי לנסות לנחם אותך ולהחזיר את הדברים לקדמותם. הזוי, לא? 

 

 

אבל נמאס לי. נמאס לי להילחם על מישהו שלא נלחם חזרה. נמאס לי להעמיד פני חזקה כשכל מה שאני רוצה זה שתבוא אליי ותדבר איתי ותראה שאכפת לך! נמאס לי להילחם על החברות שלנו, שמחקת אותה כאילו היא לא הייתה. או שאולי זה רק נדמה לי, אני כבר לא יודעת. אבל אני יודעת שאני נותנת לך את הקרביים ואתה מחזיר לי בקושי מבט.

נמאס לי לחשוב על הכל ולהריץ סרטים בראש. נמאס לי לשחזר את אותו הרגע שאמרת לי שאני לא מאבדת אותך, בזמן שהדבר היחידי שקורה בחיים שלי עכשיו הוא שאני מאבדת אותך. נמאס לי לשחזר את ההבטחות שלך שוב ושוב ולבכות כי הן לא התקיימו. אני מרגישה מרומה, אתה יודע? 

אני לא יודעת אם אני צודקת, טועה או סתם מגזימה. אני מקווה שאלו האופציות האחרונות, כי אתה יודע כמה אתה חשוב לי וכמה אני מקווה שכל זה הוא אי הבנה אחת גדולה. אתה יודע כמה אני מעריכה את החברות שלנו, כמה אכפת לי ממך. 

אז שוב אני שואלת, למה אתה מתנהג ככה? למה אתה מקשה עליי כל כך? אני לא יודעת אם לשחרר את ההבטחות שלך, לשכוח ממך ולהמשיך הלאה או להמשיך להילחם כמו שור זועם עלייך. 

אני חושבת שעדיף לי להתרחק. אני לא אשקר, ברור שזה יכאב. אבל אני צריכה לחשוב על עצמי ועל הטווח הרחוק. האם באמת יועיל לי להילחם על אהבה לא ממומשת? להילחם על אהוב שעזב? האם זה באמת יעשה לי טוב לא לעזוב רק מתוך תקווה שזה יוכל לחזור להיות כמו שהיה? 

אני לא יודעת, באמת שאני לא יודעת. מה שאני יודעת, זה שהבטחת - ולא קיימת. ועל זה אני בטוח לא סולחת.