להיות הומו זו אמנם מזמן כבר לא מילה גסה, אבל נדמה שלהיות הומו שהוא "מתיימר להיות סטרייט" - בהתנהגות, בהיבטים הפיזיים והרגשיים ואפילו ההעדפה המוזיקלית, זו כן מילה גסה. לזה אגב, יש גם כינוי גנאי: "סטרייט אקטינג". 

עוד במדור היחסים בפרוגי:

• מה תעשי כשאת תופסת אותו משקר לך?
• היי אחי, כמה פעמים עברת ברחוב וצעקו לך משהו?
• כמה הסלולרי שלכם משפיע על מערכת היחסים?

כשיצאתי מהארון לפני שלוש שנים הרגשתי שלאט לאט אני נשאב למן כוך או למן קומונה. לא בהכרח קומונה להט"בית, אלא קומונה שלא ממש מקבלת כל מי שבמעט שונה ממנה. כקהילה שנרדפה והייתה שנואה לאורך כל כך הרבה שנים, לא באמת חשבתי שזה מה שישדרו לי בשנייה ש"הצטרפתי". ציפיתי למשהו אחר, לקבלה מסוימת, ליותר אהבת חינם וכל הקלישאות שמוכרים לאלו הטריים מחוץ לארון.

בתכ'לס? הגעתי למקום שמהלל אידיאלי יופי מאוד ברורים, חוקים מאוד מסוימים בכל הקשור לאיך אתה צריך להתנהג ואיך אתה צריך להיות ובעיקר מה אתה צריך לאהוב ומה אתה חייב לשנוא. אני מודה, כאחד שבילה את רוב שנות הנעורים שלו (כשעכשיו אני נושק ל-20 שלי) בבלבול רב, בלצאת עם בנות ולנסות ולא להבין למה זה לא מרגיש לי נכון, יצאתי מהארון ונחשפתי לדברים שבפועל בלבלו אותי אפילו יותר.

אהבה היא שווה? © טמבלר

"לא כל מה שנוצץ הוא זהב"

על פניו יש ייחוד מסוים בקהילה הגאה - היא מקבלת את כולם, אוהבת את כולם ודווקא מי שאנדרדוג יכול לפרוח בה כמו שבחיים לא פרח לפני כן, אבל האם זה באמת המצב? כמו שכבר כתבתי, יש אידיאלים מאוד מאוד ברורים וחוקים מאוד מסוימים לאיך מתנהגים וכשאתה רק נחשף לזה לראשונה, יש סיכוי גדול שזה מאוד ישפיע עליך, ולא בהכרח לטובה.

כאן אני שואל את עצמי, האם בגלל שאני הומו חלה עלי חובה מסוימת לפעול לפי נהלים ספציפים ומדויקים? האם אני צריך לאהוב רק את ליידי גאגא, האמנית הבלתי מעורערת (לכאורה) והקול של הקהילה, או ללכת רק לליינים של מסיבות של בריטני ביץ' ולהלל רק את זה מעכשיו? לא נראה לי, וכאן הבעיה, כי לא לכולם יש דעה מספיק חזקה, לא כולם לא חשיבה עצמאית משלם, והרבה מבני הנוער בימינו מצליחים ללכת שולל אחרי תכתיבים חברתיים כאלו ואחרים.

"קל מאוד ללכת לאיבוד בגיל הנעורים"

לבני נוער רבים, עזבו שנייה נטיות מיניות ואם הם הומואים, הטרוסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדריות או משהו אחר, קל מאוד להשפיע על הדעה. אנחנו נמצאים במציאות ובתקופה שבה מספיק קצת לדבר עם כריזמה והופ - אתה נשאב לתוך האג'נדה של מי שמדבר אתך, וזה בסדר. אבל זה לא בסדר ברגע שישנה הליכה עיוורת וחסרת כל עמוד שדרה אחרי מה שיגידו, יכתיבו או יודיעו לך לעשות ולפעול לפיו. 

זה חבל שזה המצב. בעידן בו כל כך חשוב להיות עצמאי, להיות יזם של רעיונות ולחשוב בעיקר בצורה עצמית - נדמה שבאחד הדבר הכי חשובים ומהותיים בחיים, ישנו סוג של "עדר" - נהירה קבוצתית אחרי תכתיבים מאוד ברורים. תהיה עליז, תהיה צבעוני והכי חשוב: תהיה קופצני.

"עופרה עלתה?" © flickr/shockinglytasty

בימים בהם בני נוער הם גוף משפיע לא פחות מהמבוגרים הסובבים אותו, שמעורב פוליטית, ובכלל חברתית - חשוב שתהיה חשיבה קצת יותר עצמית. וזה לא שזה לא בסדר להיות קופצני או עליז, זה בסדר. השאלה היא: האם אתה באמת כזה או שפשוט נשאבת לתוך כור היתוך להט"בי ויצאת "כזה"? האם בסופו של יום (וזה מכוון לאלו שמעל גיל 18), כשאתה חוזר מליין של עופרה, אתה חושב לעצמך שבאמת נהנת להרים או שסתם נסחפת עם זרם כלשהו?

ומה עם אלו שקצת שונים?

זו שאלה יפה עם תשובה פחות יפה ופחות מחמיאה. כמו שרשמתי כבר, ישנו סוג של כור היתוך שמשייך אותך לזרם נורא ספציפי - נקרא לו לרגע הזרם האורתודוקסי, הוא אמנם הגדול והפופולארי, אבל הוא לא הזרם היחיד. ונניח לרגע שיש זרמים אחרים, רפורמים, לאומיים, וזה אפילו נחמד לגוון, אבל אתה צריך לזכור שיש את אלו שלא יראו את זה בעין יפה, בכלל. פה טמונה הבעיה. אם בימינו סטיגמות הן דבר כל כך רע ומנוכר, איך זה שאותה הקהילה שאמורה להתנער מהסטיגמות שרדפו אותה, פגעו בה ועשה לה המון עוול - משתמשת בהן לא פחות?

מקבלת את כולם? האמנם? © flickr/photo_munki

אז סבבה, זה עוזר להנציח סטריאוטיפים כדי להוכיח שלא כולם ככה. אבל כשכולם לא באמת ככה, למה הם פתאום פחות הומואים מהומואים אחרים? למה מישהו שימשיך לראות משחקי כדורגל או ימשיך לעשות פעילויות "סטרייטיות" אחרות, למשל, יהיה פחות הומו ממישהו אחר? ההגדרה של הומו היא לא גבר שנמשך לגבר אחר? ממתי הדברים שאתה עושה, מחוץ לחדר המיטות, התחילו להשפיע על הנטייה המינית שלך?

לסיכום, לדעתי - תוסיפו קצת בקרה, קצת מודעות עצמית למעשיכם ולמה שאתם עושים, תהיו עם היד על הלב ותעשו רק מה שאתם באמת מאמינים בו, אוהבים אותו ורוצים לעשות כי אתם רוצים לעשות. זה תקף לכל דבר בחיים, אבל בעיקר למי שאתם. תהיו נכונים קודם כל לעצמכם ואחרי זה לסביבה שלכם, כי אחרת - אתם מאבדים בדרך את עצמכם, ושום דבר שבעולם לא שווה את זה.

הטור נכתב על ידי כותב מחוץ לארון, ומציג את זווית הראייה שלו מהתרשמות אישית ומחווית היציאה מהארון.