זה כבר לא סוד שלטרנסג'נדרים היום אין במה להתבייש והם מתגאים בכל מה שהם עושים ובמי שהם, או לפחות מבחינתם, אבל מה זה באמת אומר להיות טרנסג'נדר בישראל והאם באמת החברה של היום או הקהילה הגאה בכלל מקבלת את זה? הכירו את דילן סהר, בן 19 מאשדוד, טרנסג'נדר וטרנסקוויר, שנולד כבת מרגיש כבן אבל לא מזדהה תמיד לגמרי כגבר או תמיד לגמרי כאשה. בשיחה איתו הוא לא התבייש לספר כל פרט בחייו שהוביל אותו לתהליך השינוי - "לא נתתי לשום תגובות טרנספוביות להשפיע עליי", וכמובן לא פוסח על השנה האחרונה שעברה הקהילה הגאה.

עוד בערוץ היחסים בפרוגי:

• גברים מעדיפים נשים פחות אינטליגנטיות?
• 5 הנשים שעשו לנו את השנה
• טור אישי: להגיד 'אני אוהב אותך' בפעם הראשונה

נתחיל בזה שתסביר לקוראים מה ההבדל בין להיות הומו\לסבית לטרנסג'נדר\ית-

"בעיקרון הומו ולסבית זו נטייה מינית וטרנסג'נדר זה בעצם קשת של אנשים שלא מרגישים תואמים למגדר שלהם או למין שלהם."

ואיך מגיעים להחלטה של לשנות את המין שלך?

"אני אגיד לך את האמת, זה תהליך. אני יכול להעיד לך על הרבה טרנסים או טרנסיות שיודעים את זה מאז שהם נולדו ויש כאלה שגילו את זה בגיל 40", הוא מסביר "כשנחשפים לנושא הזה, כל חלקי הפאזל מתחברים. אני נחשפתי לזה כשהייתי בן 15."

דילן הגדיר את עצמו בהתחלה כביסקסואלית, "הרגשתי יחסית גברית ולא ממש הבנתי מה ההבדל בין מין למגדר, מה זה זהות מינית ומה זה זהות מגדרית. לא הבנתי בדיוק מה אני", הוא מספר "אני ראיתי כל מיני כתבות כמו 'הגבר הזה הוא אני' ואמרתי לעצמי שאני מדי פעם מרגיש ככה אבל לא ידעתי בדיוק מה זה אומר." אז דילן הכיר בחור טרנסג'נדר והתחיל לשאול אותו שאלות, לטענתו, זה היה שונה ובעיקר מסובך מלקרוא על זה באינטרנט או לראות בטלויזיה. כמה זמן אחר כך הוא הבין שיש לשניהם רגשות דומים, הוא הרגיש את אותו הדבר - הוא היה אמור להיוולד כזכר. 

 

וככה הבנת מי אתה רוצה להיות?

"כן, בעיקרון לפני זה יצאתי מהארון בפני אמא שלי. אף פעם לא באמת דיברו אלי בזכר והתייחסו אלי כזכר עד שיום אחד הלכתי למספרה שבה תספורת לבנות עולה 170 ותספורת לבנים עולה 70 וזה לא משנה מה אורך השיער, נורא התעצבני על זה. הייתי אז בן 16". סהר הבין שזה לא משנה איזו תספורת הוא ירצה - המחירים יהיו בהפרש של 100 שקלים כי הוא כביכול בת, "הלכתי עם חבר לאותו הספר, שמתי תחבושת אלסטית, קראתי לעצמי שון ודיברתי בלשון זכר, אמרתי שאני רוצה לקצר את השיער ובסופו של דבר התספורת עלתה לי 70. כשיצאנו מהמספרה אמרתי לחבר שהיה איתי שימשיך לדבר אלי כזכר."

ככה זה התחיל?

"זה התחיל הרבה לפני כן אבל זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו פנה אלי כזכר וזה הרגיש ממש טוב.
כשסיפרתי לאמא שלי שאני ג'נדר (מי שזהותו המיגדרית אינה גבר או אישה), היא הייתה נורא סבבה. בגיל 16 אחרי מה שקרה עם הספר, באתי אליה אמרתי לה שאני רוצה לעשות ניסוי, אמרתי לאבא שלי להזמין באנדרים (משטיח חזה), לא סיפרתי לו למה זה ואמרתי לאמא של שאני רוצה שהיא תדבר אלי כזכר ואז כשיגיעו הבאנדרים ואני אראה את החזה של שטוח אני בעצם אסתכל על כל התמונה ואראה אם זה מתאים לי. קבענו שבינתיים היא תדבר אלי כזכר בבית, שזה היה מקסים לדעתי כי זה מה שהייתי צריך ומבחינתי היא לגמרי יצא מלכה. אבא שלי, רק אחרי שהגיעו הבאנדרים ואחרי שעברה תקופה כבר הסתפרתי קצר סיפרתי לו את זה. זה היה לו קשה אבל הוא דיבר אלי בזכר בסופו של דבר."

על הפגישה עם אביו דילן נזכר ששניהם ישבו בבית הקפה והוא לבש אז את הבאנדר שקנה לו אבא - "זה בא בתהליכים, גם עם אמא שלי, לאט לאט התחלתי להעלות יותר את הנושא יותר למודעות ולהסביר מה זה, לתמוך וכל זה ואז עשיתי את הקישור ואמרתי להם שגם אני כזה." לדבריו, אבא שלו ידע מה זה טרנסג'נדר ודילן המשיך לשתף אותו שהוא מרגיש בגוף הלא נכון, שהוא מרגיש יותר הבן שלו מאשר הבת שלו, אבא שלו לא ידע מה לענות - "אני זוכר ששאלתי אותו איך הוא ירגיש אם אני אדבר לידו בזכר, הוא אמר לי לדבר. זה היה לו מוזר. לאט לאט הוא התחיל להתרגל ואחרי בערך חודש הוא התחיל לדבר אלי כזכר ליד אנשים, מה שהיה לי נורא חשוב. זה היה הרגע הכי מאושר בעולם."

איך החברים הגיבו?

"החברים הגיבו סבבה, אני חושב שזה איך שמספרים את זה - אני יצאתי מהארון בפני ההורים שלי בגיל 16 ובבית הספר יצאתי בערך בגיל 17 בכיתה יב' וזו הייתה שנה כזו שהחברים שלי דיברו איתי בנקבה בבית הספר, ההורים שלי בבית דיברו איתי בזכר וכולם בעצם חוץ מבית הספר דיברו איתי בזכר, אני באמת חושב שזה איך שאתה בא ומציג את זה, תמיד שקלתי דברים לפני שאמרתי את זה ולא נתתי לשום תגובות טרנספוביות להשפיע עלי. אני חושב שהחברים שלי באמת קיבלו אותי כי נורא ידעתי להסביר מה זה."

 

"כשיצאתי מהארון לא קיבלתי את עצמי"

איך התמודדת נפשית עם הידיעה שאתה הולך לעבור תהליך ארוך וקשה?

"הקבלה העצמית היא שלקחה לי הרבה זמן, כשיצאתי מארון לא קיבלתי את עצמי. אני ידעתי שאני בטח ייקח הורמונים וכנראה אעשה ניתוח להסרת החלק העליון אבל זה לא שהכל בא בבום, זה לגמרי תהליך. זה צעד ועוד צעד ועוד צעד ולא רצתי את זה כי אני אישית פחדתי מזה, באיזה שהוא מקום זה מפחיד. אבל אני חושב שכשקיבלתי את עצמי, אז הייתי בטוח שאני רוצה לקחת הורמונים, ההתמודדות הנפשית היא קשה אבל למזלי אנשים קיבלו אותי, המשפחה קיבלה אותי."

"הייתי אז בקבוצה, קבוצת נוער שנקראה "קבוצת הדור הבא" שם פגשתי עוד נערים טרנסים ושם התחברתי נורא לקהילה, אני חושב שזה יותר קל כשאתה חלק מקהילה, אבל כשהגעתי לגיל 18 עשיתי את זה לגמרי לבד. התחלתי לקחת הורמונים לפני 8 חודשים."

כששאלנו אותו לגבי מצב הזוגיות הוא מודה, "כרגע אני רווק", אבל מוסיף על ההתנהלות הזוגית שתהיה לו "לפני שאכנס למערכת יחסים ברור שאני הולך לספר את זה, נכון שזה לא הדבר המרכזי, אני קודם כל בן אדם אבל אין לי מה להתבייש בזה וזה חשוב שהם ידעו את זה, למרות שלי זה לא משנה אבל יש אנשים שזה כן משנה להם."

מה היחס של החברה לדעתך כלפי הטרנסג'נדרים כיום?

"המערכת עצמה שגויה ביסודה, כי בזמן שאנחנו מדברים על פונדקאות ונישואים גאים אפילו בתוך הקהילה שוכחים שיש נערים ונערות שעובדים בזנות, שיש נערים שנזרקים מהבית, ל70% מהטראנסים יש נטיות אובדניות ושוכחים מזה שמעבר ללהביא ילדים ולהתחתן מדובר בחיי אדם והיחס של החברה אלינו לדעתי מאוד מזלזלת, רואים בנו לפעמים אפילו לא כבני אדם, רואים אותנו כסוג של מוטציה, ככותרת בעיתון. מבחינתי השלב של הקבלה העצמית נושא קשה כי אני יודע שהחברה רואה בי ככותרת בעיתון והמערכת מתייחסת אלינו בצורה מחפירה, יש המון ניסיונות התאבדות. כמעט כל חבר שיש לי בגלל תספורת או בגלל אי קבלה בחברה או כל מיני בירוקרטיות כמו נניח שהיה למאי פלג שלא נתנו לה את היחס הראוי לה והתייחסו אליה בזלזול."

מה לגבי תנועות נוער גאות?

"ברור שלקחתי חלק, גם הייתי באיגי באשדוד במשך בערך כשנתיים."

 

הלגיטימציה להמשיך ולצעוד

"המצעד בתל אביב לדעתי הוא מצעד בעייתי נורא כי הוא לא מייצג אותי, גם אם נניח בצד את הנושא של טראנסג'נדרים עדיין שוכחים שאנחנו חלק מהקהילה ואנחנו לא עוד נושא, אנחנו חלק מהקהילה", הוא משתף, "זה כן משמח באיזה שהוא מקום שלפחות יש מודעות מסוימת אבל שוכחים שאנחנו חלק מהקהילה. המצעדים של ירושלים, חיפה ואשדוד הם מצעדים מחאתיים שלדעתי כן אמורים להיות אבל בתל אביב אני חושב שמנסים לקדם בעיקר את עניין התיירות, עושים מהמצעד קרנבל ושוכחים שבאמת יש מלא זכויות שחסרות לנו בתור קהילה. מבחינתי זה מרגיש לי צבוע לבוא ולשמוח כשביום יום אנחנו שורדים, אם בכלל אנחנו סובלים ויש דיכוי. זה הרבה מעבר לזה, יש טראנסיות שעובדות בזנות ויש נערים שהועפו מהבית וחבל שלא שמים מספיק דגש על זה ושהמערכת לא מטפלת בזה כמו שצריך."

מה דעתך על המקרה שהיה במצעד האחרון בירושלים?

"אני הייתי שם, תשמעי, זו הסיבה שצריך מצעד. המקרה היה זוועתי וזו הסיבה לזה שאנחנו צריכים להיות שם, אני הייתי במקרה הזה וגם אם הייתי בן האדם האחרון שנישאר שם הייתי צועד. זו הסיבה שאנחנו צריכים לצעוד, בגלל מקרים כאלה ועוד הרבה מקרים. זה נתן לנו רק יותר לגיטימציה לצעוד."

ועל ההתאבדיויות האחרונות בקהילה?

"שוב, לדעתי זה יחס מחפיר של המדינה, של משרד הפנים ושל עוד המון גורמים במדינה שפשוט מתייחסים אלינו בזלזול, לא עונים לבקשות שלנו, לקשיים שלנו. אני יכול להגיד לך שלטראנסיות אין דירות מעבר. יש הוסטלים אבל תנאי הקבלה נורא קשים, על אנשים שמגיעים לגיל 18 שמים פס בגלל שהם כבר לא נוער אז כבר לאף אחד לא אכפת מהם."

מה הם החלומות שלך לעתיד?

"לחיות. לחיות ולשנות פה כמה דברים. אני רוצה ללמוד תקשורת חזותית, לצאת לטיול או שניים וליהנות בעיקרון", הוא מוסיף "ואני מתכנן לעבור את הניתוח העליון, מפה אני ארגיש הכי שלם עם עצמי. זה השלב האחרון."