אני ביסקסואלית. לא חצי הומו. לא חצי לסבית. לא מבולבלת. לא "לא יודעת כרגע". לא הטרו מתנסת. אני ביסקסואלית. תמיד הייתי ותמיד אהיה. גם לי יש ארון. גם לי לפעמים קשה לצאת ממנו. גם אני שונה לא פחות משאר הקהילה וגם אני מרגישה גאה לא פחות משאר הקהילה. יצאתי מהארון פעם אחת וכל בנאדם שני חושב שזה לא ביג דיל אם אתה בי. גם אני חשבתי שיקבלו אותי באהבה, אבל זה לא קרה - אמא שלי לקחה את זה די קשה ועד עכשיו היא לא מוכנה שאני אדבר איתה על זה, אבא שלי התזעזע ואמר לי שאני פשוט מבולבלת והשאר אמרו לי את כל המשפטים הקלאסיים אי פעם והכחישו.

עוד בערוץ היחסים בפרוגי:

• בפרופיל של האקס? מחקר מצא כי זה משפיע לכם על הלימודים
• טור אישי: "אנחנו לא חייבות להשאיר הכל באחריות הגברים"
• אתגר חדש ומגניב בפתח #GirlLove

באיגי הרגשתי יותר פתוחה, יותר ניגשית, יותר מודגשת. תרבות הבי בהחלט גודלת במהלך השנים וזה הביא המון אנשים להאמין שביסקסואליות לא קיימת יותר, ואם היא כן? היא רק שלב לפני ההחלטה האמיתית. זה כמובן בולשיט אחד גדול אבל בואו ניקח רגע צעד אחת קדימה ונחקור למה הגיעו המסקנות האלה לכל כך הרבה אנשים.

 

ראשית, תמיד יש את שלב הבלבול. תמיד יהיו חשדות, תמיד יהיו הרגשות האלה, החלומות האלה והקראשים האלה שיציפו אותנו יום אחד ויגרמו לנו לעצב את הזהות שלנו, המון אנשים יגדירו זאת כשלב בלבול בזמן שאחרים פשוט יגידו 'ביסקסואליות'. אולי מכיוון שחלק מהנערים\הנערות שחוו את שלב הבלבול החליטו כבר על זהותם שהם ביסקסואלים עוד מלפני שבאמת כף רגלם נחתה על הקרקע, וכמובן שזכותנו להגדיר את עצמנו כמי שבא לנו ואינני מאשימה אף אחת אבל כשכל כך הרבה מגדרים משנים את זהותם מבי למשהו אחר ואומרים שהבי היה פשוט שלב, זה גורם לפיקפוק.

יתרה מזאת, אנשים חושבים שביסקסואליות היא לא כזו תופעה "גאה" יותר מהלסביות, ההומואים, הטרנס וכו'. אבל בעצם  גם לנו הייתה את תקופת הבלבול וגם לנו קשה לפעמים להודות שלפעמים בא לנו על החברה הכי טובה שלנו ושבוע אחרי זה על הילד במסדרון. תקופת הבלבול שלי התחילה בכיתה ו' כשהיו לי רגשות לבן מהכיתה אבל בו זמנית לא יכלתי שלא להפסיק לחשוב גם על אישה לצידי. מחשבות אלה רצו אצלי בראשי כל כך הרבה שלקחתי יוזמה וחיפשתי באיטנרט תשובות. מאתר לאתר נחשפתי למושג ביסקסואליות ושלא תבינו אותי לא נכון, לא ישר קפצתי על המושג ואמרתי שזהו, מעכשיו אני בי, לא ולא. היה לי קשה.

 

היו ימים שבהם שיכנעתי את עצמי שאני הטרו לחלוטין ובימים שהחלטתי שאצא מהארון התחרטתי מיד מפחד האנשים שסביבי ומה שיחשבו עלי. בחופש שלפני ט' נפגשתי עם חברה טובה ובתמימות מוחלטת עלינו אליה לדירה. אכלנו ודיברנו ומצאנו את עצמנו פתאום במיטה שלה מלטפות אחת את השנייה כששפתינו לא מרפות. 'הנה הלכה לה הנשיקה הראשונה שלי', חשבתי לעצמי, 'הנשיקה שחשבתי שאתן לבן המיוחד ביום המיוחד'. נתקפתי התקף פאניקה ולאחר שעזבתי התקשרתי לחברה הכי טובה שלי וסיפרתי לה את הכל. בקול רועד ולחוץ אמרתי לה שאני לא יודעת מה קורה איתי, אם אני לסבית, אם אני מתנסה, אם אני פשוט הטרו והתביישתי בעובדה שהנשיקה האשונה שלי הלכה לנערה ולא לנער. היא כמובן הרגיעה אותי ואמרה שזה בסדר, אבל יותר מזה? היא אמרה שזה לא משנה, אני אגדיר את עצמי לא הסביבה או המעשים שלי. כבר באותו יום הבנתי, השלמתי עם העובדה שרוב הבנות יגידו שהן יתחתנו עם זכר, לא בטוחות איזה זכר אבל זכר טהור ואני לא אדע אם בעתידי תהיה לי אישה או בעל וכך זה נשאר. גבירותיי ורבותיי, אני רישמית בי! אני אוהבת גם בנים וגם בנות! וככה זה ישאר!

 

הייתי מאוהבת באחת והייתי מאוהבת בשני. הייתה לי מערכת יחסים עם בת והייתה לי מערכת יחסים עם בן. אני לא מבולבלת ואני לא מתנסה, אני מי שאני. כמו כל אחד אחר אנחנו עוברים שלבים ואנחנו לפעמים מתוסכלים וזה המקום שלנו לבוא ולהגיד שאנחנו לא שונים מאף אחד אחר ושגם לנו מגיע את אותו היחס. אנחנו הב' ב'להטבים' ואנחנו הבי ב'ביסקסואליות'. אנחנו לפעמים נלך בצד השני של הרחוב ולפעמים נלך בצד הראשון. אבל מעבר לכך? אנחנו קיימים, ואנחנו שם. גאים ומתגאים להיות מי שאנחנו. ביסקסואליים שמייצגים מקום בקהילה הנרחבת. קהילה שמקבלת את כולם וכמו שלפעמים לסבית או הומו באים אלי ואומרים לי "אנחנו פשוט לא מבינים, איך אפשר להיות בי?!" אני אחייך ואגיד:" זה בסדר, אני גם לא מבינה איך אפשר לחיות מבלי שני המינים".

אליזבת' סקיי היא חניכה באיגי - ארגון הנוער הגאה. להצטרפות לפעילות חפשו את הקבוצה הקרובה אליכם/ן.