אז יש לי בת זוג. איך ממשיכים מכאן? כלומר, אנחנו לא יכולות לחזיק ידיים בבית ספר, אנחנו לא יכולות להתנשק בבית ספר, אנחנו לא יכולות להיות עצמנו בבית ספר ואנחנו לא יכולות לספר להורים או ללכת לאירועים ביחד כזוג. ה"אנחנו" הזה, סודי. אסור שמישהו ידע. אנחנו ביחד כבר חודש ורוצות כבר לצרוח בקולי קולות ברחבי העולם שאנחנו מאוהבות ושאנחנו ביחד, כבר לא לבד. אבל אנחנו לא יכולות כי אנחנו בארון.

עוד בערוץ היחסים בפרוגי:

• שאלות שבני נוער גאים רוצים לשאול סטרייטים
• בלי סודות: רוצה להתחיל איתה אבל לא קורה בינינו כלום
• אוכל, אנשים ומקוריות: למה רווקים אוהבים את פורים?

הכרתי את תמר בכיתה ט'. אהבנו אחת את השנייה, היינו דבוקות אחת לשנייה ובכל הזדמנות שבה האנשים שלנו היו מטים את ראשם לשנייה הצידה, היינו מראות חיבה. לשבריר שנייה זה היה מושלם, אבל לשאר ה-23 שעות ו-59 דקות זה היה סיוט.

בשיעורים רגילים בבית ספר היינו מלטפות את הברך של האחת ושל השנייה מתחת לשולחן כי לא יכלנו לחזיק ידיים מעל. ובהפסקות היינו בורחות לשירותים ונועלות את עצמנו בתא נפרד מבלי שמישהו יראה, רק בשביל שתהיה לנו פרטיות. היינו נפגשות הרבה בבתים הפרטיים שלנו, אבל גם לא לזמן רב כי עדיין היינו כפופות להורים שלנו ובמצב שלי? למצב רוח שלהם באותו יום. לתמר זה לא הפריע וגם לא לי, אבל לא יכלנו לעצור את עצמנו ובכל פעם ששאלו אותו אם אנחנו ביחד הלב שלנו היה מחסיר פעימה. אנחנו לא כל כך שקופות. אז מה שאנחנו ביחד? אנחנו פשוט חברות ממש טובות, אפילו שעמוק בפנים, אחרי שעות הלימודים, אנחנו יותר מזה.

"עמוק בפנים אחרי שעות הלימודים אנחנו יותר מחברות טובות" © צילום מסך מהפייסבוק

תמר הייתה לסבית ואני ביסקסואלית. ההורים שלי הכירו את תמר אבל תמיד העירו לי על זה שאנחנו יותר מידי ביחד. אם רק הם ידעו, אם רק הם ידעו את המשמעות שלה אצלי בחיים, וכמה שלא מספיק לי לדבר איתה רק בטלפון, כלומר, אנחנו גרות באותה העיר, אז למה אנחנו צריכות להיות כל כך רחוקות וחשאיות? תמר ידעה שבכל הזדמנות שיש לנו נספר לאנשים הקרובים אלינו, וכאשר היינו יוצאות מהעיר היינו סוף סוף יכולות להיות מי שאנחנו. זוג.

מצעד הגאווה היה השיא בשבילנו, יכלנו להתשחרר סוף סוף מאזיקי הארון שלנו ולצאת החוצה לנשום אוויר צח. התחבקנו וצחקנו, היינו עם הבית השני שלנו - הבית שמקבל. אך, מצעד הגאווה נגמר ועכשיו צריך לחזור הביתה. הביתה לארון. הביתה לתירוצים ולשקרים שהיינו אומרות שבסך הכל, כל מה שרצינו היה פשוט להיות אחת עם השנייה. זה נשמע עצוב עכשיו, אבל התגברנו על זה. זה לא משנה כמה זמן חולף עד ששתינו נשארות לבד, כי בכל פעם שאנחנו לבד. זה קסום. האהבה שלנו אולי בארון אבל זה לא אומר שהוא נעול לנצח.

"למה אנחנו צריכות להיות כל כך רחוקות וחשאיות?" © צילום מסך מהאינסטגרם

פולי דניאל היא חניכה באיגי - ארגון הנוער הגאה. להצטרפות לפעילות חפשו את הקבוצה הקרובה אליכם/ן.