בבית הספר שלי ישנה שיטת למידה מעט אחרת מבתי ספר אחרים בארץ - כשלמורים שלנו נמאס לתת לנו עוד שיעורי בית, או לבחון אותנו בעוד מבחן, אנו מקבלים משימה שעושים אותה פעמיים בשנה - עבודת חקר הנעשית בקבוצות ששמה המקצועי הוא "דיאלוג יצירתי".

עוד בערוץ היחסים בפרוגי:

• ברק אדרי ביום ההבנ"ה: "איפה שיש צדק / אני שם"
• הקיץ בא, ושוב נערות חוות השפלה על מכנסיים קצרים
• "זה מה שלבשתי כשנאנסתי": פרטי לבוש בזמן התקיפה

ברזומה שלי ושל שותפיי לעבודה ישנם שני דיאלוגים, בערבית וספרות, האחד עוסק במעמד האישה בתנ"ך ובחברה והשני עוסק ברומאן "ג'יין אייר", בו דובר על מוסכמות לגבי אהבה ונשים שבאו לידי ביטוי ברומאן.

אל דאגה, אני לא הולכת לשעמם אתכם ולחפור על עבודות בבית ספר, כי לא בשביל זה התכנסנו כאן. העבודות שעשינו היוו בשבילי השראה לכתבה של היום. האם מוסכמות החברה לגבי האהבה ולגבי נשים השתנו מאז המאה ה19? האם מעמד האישה בחברה השתנה? יצאתי לבדוק.

הרומאן מתאר את סיפורה של ג'יין אייר, ילדה אשר הופכת לנערה צעירה כבת 19, ומתקבלת לעבודה כמורה בביתו של מר רוצ'סטר, וחיה באחוזתו. הוא גבר עשיר ומכובד הגדול ממנה בשנים רבות. ג'יין כמו כולם, כמהה לאהבה ומוכנה להתחתן רק מתוך רגש אוהב ולא מתוך אינטרס.

השניים כמובן מתאהבים, איך לא, וברור לכולם שסיפור האהבה ביניהם אינו יכול לצאת לפועל. וכי למה, בעצם?
לנשים היה מאד ברור כיצד עליהן להתנהג בחברת גברים ובזוגיות אז - הן צריכות להיות צייתניות לגבר שלהם, ואף תלויות בו. הן צריכות להיות ללא אמירה בדבר, ולשמור על פיהם חתום. הגבר הוא העובד והמפרנס, ומהאישה מצופה להיות אם לילדיה ועקרת בית, בלבד.

ג'יין שונה, ובזכות זאת היא נחשבת פורצת דרך ושוברת מוסכמות. היא עומדת על שלה, עצמאית, בעלת עקרונות, מדברת, ובעיקר לא כנועה לגבר שלה, מה שהיה נדיר עד בלתי אפשרי למצוא.

בדיאלוג בערבית דיברנו על כך שהיום נשים יכולות להצביע, לעבוד, ולהיות אדם בזכות עצמן ולא בזכות הגבר שלהן.
ובכל זאת, המצב עדיין אינו מושלם.

ממצאים מראים שבחברה שלנו כיום, בענפים כמו בריאות וחינוך רוב המועסקות הן נשים, ואילו בחקלאות ותעשייה תמצאו גברים. אישה גם יכולה לעסוק באותה עבודה כגבר, ולקבל עליה שכר נמוך יותר. חוסר השוויון נובע מסיבות רבות - לנשים יש ציפיות נמוכות יותר להצלחה מאשר לגברים שבטוחים בהצלחה. בנוסף, החשש שאישה שמשתכרת שכר גבוה תיתפס בעיני הגברים כאיום והחשש שמא הצלחתה של האישה תבוא על חשבון טיפול בבית ובמשפחה.

חשבתי על כך. שימו לב לעובדה המצערת, קיים "יום האישה", אבל האם יש יום שמוכתר כ"יום הגבר"? התשובה ברורה לכולם. אז כשכולם חוגגים במהלך יום אחד מבין 365 ימים בשנה, מה בעצם אומרים לי? שביום אחד אני מלכה וחזקה, ובשאר 364 הימים האחרים אני כלום אחד גדול?

אותי דברים כאלו ממש "מוציאים מן הכלים". אנחנו חזקות בדיוק כמו הגברים, יכול להיות שנפשית ומנטלית אפילו יותר, ויכולות להצליח בכל תחום בדיוק כמוהם. אנחנו כל כך לא כלום.

מי הנחה את התפיסה המטופשת הזו שלא? למען השם, יש נשים כל כך משפיעות בעולם שלנו. החל מכוכבות אשר בוחרות לנצל את הפרסום שלהן ולפעול למען שיפור החברה בתחומים כמו צדקה, תרומה, עד לכך שיש חברות כנסת שהן נשים, שרות, ראשות ממשלה שהיו, וכו'.

לא ייתכן שהחברה תמשיך להאמין במשהו כל כך אבסורד ושגוי, ולא ייתכן שהחברה מוכיחה לנו, שבעצם, מאז המאה ה19 והיום? דבר לא השתנה.