אני תלמידת תיכון, ובמהלך היום כאשר אני הולכת במסדרון בבית ספר אני שומעת אין ספור את הביטוי "יא הומו יא הומו" ו-"אתה לא יכול לצאת היום? לא בא לך על המסיבה הזו? יואו איזה הומו, יא קוקסינל".

ילדים, שאתכם אני שומעת במהלך היום, האם אתם בכלל מבינים מה אתם אומרים? כי בפעם האחרונה שבדקתי במילון, הומו לא הייתה מילת גנאי, אלא תיאור לגבר שאוהב גברים, ואין בזה משהו שהוא לא תקין, או לא בסדר.

עוד בערוץ היחסים בפרוגי:

• נלי תגר: "שוויון מגדרי הוא הסוד לשלום עולמי"
• בושה: אפל צנזרה זוג לסביות מפרסומת עולמית שלה
• טור אישי: הם בחיים לא יקבלו אותי, למרות האהבה שלי אלייך

נמאס לי. נמאס לי ללכת ברחבי בית הספר ולשמוע את זה. נמאס לי לשמוע שוב איך זה עוד פעם נכנס ללקסיקון של עוד בנאדם, כשזה כל כך טיפשי, מפגר, ובעיקר שגוי.

זהו, קראת למישהו הומו אז אתה מרגיש גבר? אתה מרגיש מגניב? צא מהסרט שלך, כי בעיניי אתה בעיקר אידיוט. אופס, פגעתי בך? הביטחון העצמי שלך ברצפה? סליחה. עכשיו אתה מבין מה הנער שרק עכשיו נפתח ויצא מהארון מרגיש בגללך?

לאור מצעד הגאווה שמתרחש ממש השבוע, חשוב לי להעביר את מה שאני חושבת על התמיכה, או אולי, חוסר התמיכה שהחברה הישראלית מפגינה לעבר הקהילה הגאה. ולמה זה כל כך חשוב לשנות זאת.

מצעד הגאווה הקודם של 2015 בירושלים, ממש לפני שנה, זכור לכולנו כטראומה, וכזירת רצח, פשוטו כמשמעו. ישי סליסל רצח הנערה בת 16, שירה בנקי, שבסך הכל באה לתמוך בחבריה אשר הם חלק מהקהילה, ומצאה את מותה שם. אני זוכרת שכאשר ראיתי את הידיעה הזו בחדשות הייתי בהלם, כי אז זה הכה בי כמה אכזריות ורוע לב יש במדינה שלנו, שלא נותנת מקום לביטוי עצמי, ולרגש אמיתי לצאת החוצה.

זה אפילו כבר לא להיות שונה בעיניי. כי יש כל כך הרבה גברים שאוהבים גברים, נשים שאוהבות נשים, ביסקסואליים, טרנסג'נדרים, קווירג'נדר (אדם שלא נוהג לתייג את עצמו מבחינה מגדרית) במדינה הקטנה שלנו, או בעולם. זה משהו שהוא כל כך טבעי, נורמלי שאני לא רואה שום סיבה להשתמש בו כמקור לעלבון או להשפלה. וצר לי שכל כך הרבה אנשים לא מפנימים זאת. השוני בנטייה המינית או בזהות המינית שלך אינו משהו שהוא חיסרון, או משהו שיש להתבייש בו.

זה כל כך חשוב לתמוך בקהילה, בזכות התמיכה הזו נוצרת תחושת שוויון, אחדות. המצעד עצמו הוא אירוע כל כך חיובי, מלא בשמחה ואהבה. לפי ויקיפדיה, הוא מקדש "עידוד יציאה מהארון והצהרה על כך שאלו הבוחרים לחיות מחוץ לארון, על אף הקשיים הכרוכים בכך, ראויים להתגאות בבחירתם."

פתאום אני מבינה כמה זה מעצבן אותי. הביטויים האלה כמו "לחיות בארון", או העובדה שיש כל כך הרבה קשיים לצאת ממנו. "לחיות בארון" זהו ביטוי שעבורי כשאני מנסה לדמיין אותו בראש כתמונה, זה להיות כלוא, כבול באזיקים לאיזה כלוב, כשאתה נאבק לצאת ממנו אבל הסביבה לא נותנת לך. "על אף כל הקשיים האלה" שכלל לא היו קיימים אם החברה הייתה יותר מקבלת, משלימה ומפנימה דברים שאמורים להיות נורמליים וטבעיים. לאן נעלמה האנושיות בחברה שלנו?