לפני מספר ימים יצא לי להתקל ברשת בסרטון של היוטיוברית הישראלית\קנדית אשלי וקסמן בקשי, שלשם שינוי לא דיבר על איפור או אופנה, אלא על אידיאל היופי. בתור אחת שהנושא הזה עולה אצלה בראש כמה פעמים ביום, קשה היה לי להתעלם מהדברים שנאמרו בו.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי

• סיפורי האהבה ההזויים של הקיץ
• מאוהבת! ירדן הראל בטיפים במיוחד ליום האהבה
• מה עושים ולא עושים בדייט ראשון?

"כמעט כולן 'זוכות' לסקירת גוף כזו או אחרת"

היא פתחה את הסרטון עם דוגמא של שיפוטיות מהחברה, שאנשים שהכירה העזו לומר לה שהיא לא כל כך רזה ופשוט ביקרו את המשקל שלה מהרגע שהיא הגיעה לארץ - משהו שאני מאמינה שלא רק היא עברה. כמעט כולן "זוכות" לסקירת גוף כזו או אחרת ע"י חברים או במקומות ציבוריים.

המידות מערערות את הביטחון העצמי שלנו

היום מידה 38,40 נחשבת כמידה גדולה ולא מידה סטנדרטית למדי, למרות שזה הגודל הממוצע, מה שכנראה פוגע ומערער את הבטחון העצמי לא רק שלה, אלה של עוד אלפי נשים שמוגדרות כרגע על פי אותם מותגים ב"מידה גדולה", מה שמעוות עוד יותר את העניין של איך אנחנו צריכות להראות, ומה המידה הרצויה ומה המידה שלא רצויה לנו. איך הגענו למצב שדוגמנית בת 15 שבמידה 0 מדגמנת בגדים שמתאימות למידות 40+? עם כמה שישראל היא מדינה תומכת, והוציאה ראשונה את החוק שמאפשר לדוגמניות בתת משקל לדגמן, המצב לא באמת כל כך "מדהים".

 

בהמשך סיפרה שיש מותגים שהיא נכנסת אליהם ושהיא עצמה בעלת מידה סבירה לגמרי, ויש מותגים שאפילו המידה הגדולה ביותר לא עולה עלייה, מה שגורם לה לא לדעת את המידה האמיתית שלה. במקומות מסוימים לא מייבאים בגדים באותן מידות מכיוון שזה הפסד כלכלי, למרות שחלק גדול מאוד באוכולסיה נמצא באותו טווח מידות.

לסיום פנתה אל הצופות במסר של קבלה, ואמרה שכולנו בסדר, גם עם אנחנו רזות או מלאות. כל אחת צריכה להיות עם בטחון, והתקשורת לא אמורה לגרום לנו להרגיש לא בסדר עם הגוף שלנו. תמיד תהיה השאיפה להיות כמו אידיאל היופי. לא צריך כל הזמן אחרים צריכים להסתכל לנו על הצלחת ולומר לנו איך ומה לאכול, ואיך אנחנו נראות. תנו לנו לחיות.

אני מצדיעה לאשלי שבחרה לעלות את הסרטון הזה. בתור אישה שיש לה כוח גדול על הצופות שלה, אני שמחתי לראות שמישהו לוקח את ההשפעה לידיים ומעלה תכנים שרלוונטים לנו ומלווים את כולנו ביום יום. גם לי יוצא להיכנס לחנות ולצאת עם מכנס או שניים בנוסף להתלהבות שהמידה קטנה, אבל גם להפך - לבוא בצפייה למצוא בגד מחמיא שבמידה שלי ולא לצאת עם כלום. במציאות שבה בכל מקום אנחנו רואים דוגמניות רזות כמו מקל מפרסמות בגדים שאמורים להתאים לנערות, לא פלא שאנחנו שואפות שהבגד הזה שיראה עלינו 'כמו בפרסומת'.  אחר כך האכזבה והדיכאון מגיעים כשאנחנו מבינים שהמרחק בין הגוף שלנו לבין אותה דוגמנית הוא רחוק, אנחנו מנסות לשנות את עצמנו, בין אם זה בדיאטה או בדרכים אחרות רק בשביל להראות כמו אותו מודל לחיקוי. אבל בתכלס? אין טעם. אנחנו יפות ומוצלחות כמו שאנחנו, גם אם יש כפלים פה ושם.

רוצים לראות את הסרטון המדובר?