תארו לכם שמלבד החששות הרגילים אותם כולנו חווים במהלך גיל ההתבגרות שלנו, אתם מסתירים את הרגשות שלכם והנטייה המינית שלכם מכולם בגיל שגם ככה קשה להתמודד איתו. תפסנו לשיחה כמה וכמה נערים שעשו את הצעד הזה ויצאו מהארון בפני המשפחה והחברים, והתגברו על הכל. והשבוע, אלן בסט, בן 18 שעושה שנת שירות באיגי גם כן.

עוד בערוץ היחסים של פרוגי

• טור אישי: האני שנזרקת ולא מתחרטת
• "לא צום הוא מה שיכפר על החטאים שלי": טור אישי
• התמונה והפוסט שמעוררים סערה: כמה רחוק אנשים הולכים?

 מאיזה גיל ידעת שאתה ביסקסואל? (נמשך לשני המינים)

"ההבנה על הנטייה המינית שלי התפתחה בעקבות בריונות שהופנתה אליי בסביבות כיתות ז'-ח'. חבורה של נערים כינתה אותי בשלל כינויי ' גנאי' (הומן כקללה למשל). אני לא אומר שלפני זה לא הרגשתי דברים, פשוט לא הפניתי אליהם חשיבות רבה. רק אחרי שהתייחסו אליי בבוז בנוגע לנטיה שלכאורה בעיניהם החזקתי, התחלתי לחשוב על הקיום שלי כביסקסואל".

 

"התחושה של לחיות בארון היא תחושת נרדפות. את תמיד הולכת על ביצים, אתה תמיד מפחד שלא חלילה יגלו על הנטייה האסורה שלך, מה שלבסוף הוביל אותי לתחושת מועקה כללית. בני אדם לא נועדו לחיות בארונות, וככה הרגשתי".

 

 

"לא פחדתי מבריונות, בגלל שאני יודע מאיפה היא מגיעה. רב הבריונות מגיעה ממקום מוזר ומשונה שנקרא 'חוסר ידיעה'. כל אדם בארון צריך לדעת, ההומופובים הכי גדולים הם פשוט ילדים שלא יודעים ולו דבר אחד על הקהילה, כאלה שלעולם לא נחשפו לתכנים כאלה, וכתוצאה מכך מתנהגים בחוסר סובלנות אלימה לשונה.

באשר להתמודדות שלי, התמודדתי. זה לא היה קל, כששכבת בית ספר פונה נגדך. אבל בעזרת חברים טובים ומורים נהדרים אפשר לצלוח כל אוקינוס סוער".

 אלן מספר כי כשיצא מהארון הכי פחד מהתגובה של אימו, אבל בדיעבד היציאה בפניה הייתה הכי פשוטה - "למי שהיה לי חשוב לספר באופן רשמי סיפרתי בשיחה. את אמא שלי שאלתי בשיחה רגילה על העתיד שלי ממה היא מפחדת, והיא ענתה שהיא מפחדת מכך שאני ואחותי נחלה. שאלתי אותה אם אין לה עוד פחדים מסוימים, והיא לא הבינה למה אני שואל זאת. שאלתי אותה אם הייתה מפחדת אם הייתי אומר לה שאני נמשך גם לבנים וגם לבנות, והיא ענתה לי בתגובה שהכל בסדר, ושאלך לקנות חלב".

 

 

"המשפחה והחברים בצורה מפתיעה ביותר קיבלו אותי בצורה טובה מאוד. מובן שהיו חיכוכים, וזה לא עבר חלק, אבל ברוב המקרים היציאה פשוט הובילה לשלל מעניין של שאלות שלא ציפיתי להישאל. אז למי שעתיד/ה לצאת בקרוב מהארון - צפו לעלייה בבמוצע השיחות המעניינות שיהיו לכם".

 

"צוות התיכון שלמדתי בו, זינמן דימונה, התמודד נהדר עם היציאה שלי מהארון. לא סופקה לי תמיכה ישירה בסגנון של יועצת/ פסיכולוגית פשוט כי לא ביקשתי, אבל האווירה הלימודית השתנתה לטובה, ואיתה בא דרבון גדול מצד ההורים להראות מי אני ומה אני. כמובן וכמובן, המצב שאני מתאר הוא לא אוטופי, אבל הוא כן הקל מאוד על חווית היציאה שלי מהארון. יש שהיו מערערות על הנכונות של מורי הפריפריה להיות מקבלים אבל אני עונה - לא. הפריפריה רצופה בשלל אנשי חינוך מלאים בתקווה ובנסיון לשנות, ואני שמח שהיציאה שלי פתחה פתח לשאר להט״בי בית הספר".

 

"עוד לפני היציאה מהארון שלי לקחתי חלק בארגון איגי, ארגון הנוער הגאה, ששימש לי בית ומפלט להיות אני ופיתח אותי בענק. במהלך השנים גם עזרתי בהכנות לאירוע הגאווה בבאר שבע, ובכלל לקחתי חלק אקטיבי במאבק הגאה ובמאבקים השלובים בו (המאבק הפמיניסטי והמאבק לשיוויון)".

 

"כן. איגי היו שם כשאף אחד לא ידע והיווו לי את עמוד האש והענן בדרכי ליציאה מהארון. הנוכחות של הארגון כמרחב בטוח עזר לי להתנסות ולהתהוות וגם תרמה לי בהבנה האישית והפיתוח החברתי - כללי".

 

"אלוהים, כן. כמו שאמרתי, בני אדם לא נועדו להסתיר. בטח ובטח שלא להסתיר את מי שהם למשך כל כך הרבה זמן. באופן ישיר תהליך האישיות שלי התחלק ללפני היציאה מהארון ואחריה. חוסר הנוכחות של הארון גרם לי להיות יכול להיות מי שאני רוצה להיות, ולא מי שרוצים שאהיה".

 

 

"קודם כל, אל תרוצו. לא כולם חייבים לצאת מהארון בבת אחת. לכל אחד ואחת יש את הזמן שלו/ה ואת המקום שלו/ה, וזה משתנה. 

העצה שלי היא שתהיו ערים. תבררו על מסגרות שיכולות לסייע לכם, כמו איגי או תנועות נוער ששמות על דגלן את המאבק. 

דבר שני, לכל אחד/ת יש את הדרך שלו/ה, כמו שלכל אחת יש את הסיפור שלו/ה. המסע יהיה מפרך לרוב, אבל בסופו של דבר יהיה טוב.

אם אין לכם עם מי לדבר, ואתם מחפשים קול וכתף, חפשו את איגי באינטרנט, וייתנו לכם מענה תמיד, ללא הבדל דת, גזע, מין או מגדר. אין גזע לגאווה! הרי ההאטאג שלנו הוא #אנחנו_כאן_ובכל_מקום".

שנת הפעילות באיגי נפתחת - לפרטים כנסו לאתר של איגי