לא תמיד קל להיות פתוח ואמיתי, במיוחד כשזה נוגע בכל הקשור לקהילה הגאה. עדיין קיימים בני נוער שקשה להם ליצור שיח פתוח וכנה על הלהט"ב, בין אם בצורה של יציאה מהארון או לשתף אחרים על הקרובים אליהם ומהפחד שתדבק בהם תווית. אך לרואי מימרן, כל זה לא באמת עניין גדול, הוא נולד למציאות שעדיין מוגדרת כשונה בנוף, אך לא מפחד להוריד את כל המסיכות ולהעביר את המסר שלו לכולם ושהעתיד השוויוני שהוא חולם עליו, יתן לו גם את החופש להתעסק במה שהוא חולם ואוהב ופחות במלחמה על זכויות ובתגית.

"אני רואי מימרן, בן 17 וחצי, תלמיד כיתה י"ב גר בגבעתיים ובתל אביב, חולם לעסוק בתחום המשחק ובדרך ללמוד את זה. וכן, אני גם בן לשני אבות ולאמא לסבית", מכריז מימרן כשאנו מבקשים ממנו לתאר את עצמו, "אני גם חלק מקבוצה מצומצמת בתיכון שמעלה מדי פעם הצגות, עושה אודישנים, מתמיין לתיאטרון צה"ל ומקווה שבדרך הנכונה לשם", ממשיך לשתף וחוזר לנקודת ההתחלה שלנו בסיפור - המשפחה.

"היה ברור לי כל הזמן שיש לי משפחה מיוחדת, הם (ההורים - מ"א) היו מגיעים יחד איתי למפגשים בגן ובבית הספר, אבל הנקודה הספציפית שהבנתי את המושג 'הומו', ואותה אזכור לכל החיים, הייתה בכיתה ג'". הנקודה עליה מדבר רואי כוללת בתוכה הצקות בבית הספר וקריאות גנאי של התלמידים, "היו אומרים לי ההורים שלך 'הומואים' אבל אני בכלל לא הבנתי מה זה אומר, באחד הפעמים פשוט חזרתי הביתה, ניגשתי למרפסת שבה שני האבות שלי היו ואמרתי להם: 'אני לא יודע מה רוצים ממני בבית הספר אומרים לי שאתם הומואים ואז אבא שלי הושיב אותי על הברכיים והתחיל להסביר".

ומה הוא אמר?

"הוא הסביר לי שהומו זה בן אדם שאוהב ונמשך לבן מינו, גבר, ושלסבית זו אהבה בין נשים. ואז הוא התחיל להסביר לי על עצמם שאבא אוהב את פאפי (האב השני - מ"א), הייתי המום טיפה".

איך הגבת?
"הסתכלתי להם בעיניים ואמרתי להם 'אני אוהב אתכם כמו שאתם, אתם המשפחה שלי ואני מבטיח להגן עליכם תמיד".

משפט קצת מחייב ומבוגר יחסית לילד בכיתה ג'.
"זה אבסורד, בגיל הזה זה אמור להיאמר הפוך. אבל זו הנקודה שבאמת הבנתי מה זה משפחה ומאיפה אני בא".

אתה מדבר על האבות, אבל מה עם האמא?
"אני גר עם אמא שלי בגבעתיים, הקשר בין אמא שלי לאבות שלי זה חברים הכי טובים. מעגל של שלושה אנשים שהם בקשר הכי טוב. משפחה אחת ענקית".

קורה אבל שאתה אומר לעצמך למה לא נולדתי למשפחה "רגילה"?
"תמיד ראיתי מהצד את הילדים שיש להם אמא ואבא וגרים יחד, זה היה נראה חמוד ומשפחתי אבל אף פעם לא אמרתי למה לי לא, תמיד אהבתי את שלי כמו שהם וקיבלתי אותם".

אנחנו חוזרים שוב לכותלי בית הספר, שם ילדים יכולים להיות אכזריים למדי עם התגובות, בעיקר בנושאים האלו. לרואי כיוון העלבה כלפיו לא מפריעה לו כמו עצם העובדה שהם מרשים לעצמם להוציא ביטויים כאלו מהפה.

"אף פעם זה לא באמת הפריע, אבל כן השתדלתי לא לקחת ללב. בפעמים שהייתי מגיב להצקות כמו 'ההורים שלך הומואים' הייתי עונה 'נכון הם הומואים אבל כנראה ההורים שלכם לא חינכו אתכם מספיק טוב כדי לקבל את האחר והשונה'. אבל אם אני נתקל בזה בתקופה של עכשיו, כשאני בוגר יותר ומקבל לעיתים תגובות גסות ומאוד לא נעימות, בלשון המעטה, ברשתות החברתיות, אני משתדל לא להגיב אלא אם זה חוצה את הגבול אז אני פשוט עונה 'גם אני אוהב אותך' וממשיך הלאה".

ובכל זאת, יש דברים שמצליחים לפגוע?
"אני חושב שכבר עברתי את השלב של הפגיעה, כי בתור ילד שעבר גם סוג של חרם בדרך בצורה של הקנטות או שלא רוצים שתבוא איתם בגלל שההורים שלך 'כאלה', אז אם עוברים את זה זה מחסן אותך נפשית ומבגר אותך, לומדים להתמודד".

בניגוד לחברים ביסודי, החברים שלך עכשיו בתיכון מצליחים להבין ולקבל?
"אם תשאל את החברים שלי איזה הורים בשכבה הם הכי אוהבים, הם יגידו שאת ההורים שלי", מכריז וצוחק, "אבא שלי יושב איתנו לראות משחק כדורסל, זה לא 'יריב אבא של רועי' או 'אפי אבא של רועי' זה יותר 'החבר שלנו'. גם עם אמא שלי זה ככה, הבית פתוח לכולם. ויותר מזה, מי שבא אלינו הביתה קודם כל בא להגיד שלום להורים שלי, ורק אז באים אליי".

ואני מניח שעם המצב וסיפור החיים תמיד שואלים שאלות סביב זה. אבל מה שואלים אותך הכי הרבה?

"השאלה הקבועה ששואלים אותי ישר זה אם אני הומו", עונה בלי להסס ומביע קצת ביקורת על העניין, "זו שאלה קצת חשוכה. מה בגלל שההורים שלי מהקהילה זה אומר שגם אני הומו? אז לא, אני סטרייט, ניהלתי מערכות יחסים עם נשים ואני יודע מה אני אוהב, אבל ללא ספק כמעט בכל שיחה עולה העניין והשאלות של האנשים שלא מכירים אותי זה, 'רגע רגע - אז אתה גם הומו?'".

תמיד יש את הסטיגמה שבמשפחה כזאת יש את האבא שהוא יותר כמו התדמית של 'אבא' ואת האבא שהוא יותר כתף אמהית כזאת. איך זה אצלכם?

"קודם כל ומה שמשנה את הסיפור זה שיש לי אמא, אז אין אצלי לחפש את החום והחיבוק האמהי. מה שכן יש לי שני אבות שמספקים לי הכל - הקשבה, הבנה, חום ועוד הרבה דברים וזה בא אצל שניהם בצורה שווה ואותו הדבר, ההבדל היחיד הוא בין תחומי העניין. אחד (יריב מימרן) יותר בכיוון של הספורט, והשני (אפי אליסי - מקים אתר ״אפיפו מגזין״) הוא יותר בתחום הבידור".

לפני כשנה וחצי, במהלך מערכת הבחירות לראשות הממשלה, הגיע חבר הכנסת לשעבר וחבר מפלגת "הבית היהודי" לשעבר, ינון מגל, לתיכון של רואי במסגרת פאנל בחירות שנערך בבית הספר, ובדיוק כשמגל רצה להתחיל לשאת את דבריו, קם מימרן מכיסאו וחשף את החולצה שהכין ועליה כתוב "אני בן לשני אבות ואני לא מתנצל", מה שהפך לשיחת היום ברשתות החברתיות ובתכניות הבוקר השונות. רואי נזכר באותם רגעים ומשחזר, "המפלגה של ינון פרסמה סרטון של רוב חברי המפלגה שאומרים דברים הומופבים מזעזעים, ראיתי את זה ונחרדתי. פגעו בקהילה זה אומר שפגעו בהורים שלי, ואם פגעו בהם אז פגעו גם בי".

על האקט עצמו מספר, "ברגע ששמעתי שהם שולחים נציג משם, החלטתי שאני לא יושב בשקט, אני אחד כזה שעושה משהו ולא מסתיר ואומר מה שיש לי. מה שכן, לא חשבתי שזה יצבור תאוצה כזאת".

איך המורים הגיבו?
"יש שלושה מורים שהם מהקהילה הגאה שהם עפו על זה וכל שאר הסגל עמד מאחורי ותמך בפעולה הזאת"

יצא לך לדבר עם ינון מגל אחרי המקרה?
"האמת שהיה איתנו ראיון אחד על אחד, והשאלה הראשונה של ינון הייתה אם אני הומו"
ואיך הגבת?
"אמרתי לו שהוא מוזמן לשאול חברה שלי שעמדה לידי באותו הרגע". 

"בריאיון אחר שלי בתקשורת, ביחד עם אחד האבות שלי, העלו אותו על הקו במפתיע ובמהלך השיחה הוא אמר 'וההומו הזה שיושב באולפן', רתחתי מעצבים, בעיקר כי הוא התייחס לזה בשיחה כאילו זה איזו מילת גנאי ולא כיבד".

מעבר לסיטואציה ההיא, אתה נורא פעיל בנושא זכויות הקהילה הגאה ומיגור ההומופביה ומשתתף בפאנלים בנושא, מאיפה הכוחות להתעסק בזה בגיל הזה?
"תמיד גדלתי בחברה מבוגרת, והייתי מקבל מהם אינפורמציה בוגרת, סגנון דיבור בוגר יותר, תמיד רציתי לקחת חלק ומגיל ארבע הייתי קם באמצע הבית קפה ואומר לכולם להקשיב לי ומנסה להמחיז איזה משהו - אז עצם זה שגדלתי בין מבוגרים, זה מה שנתן לי היום, בגיל 17 וחצי, להיות בוגר יותר ולהתמודד. גדלתי על להיות חזק ולהגיד את מה שיש לי להגיד, ללכת עם האמת שלי - והתחנכתי על זה".

 

התמונה הזאת שצולמה לפני שנה וחצי מייצגת המון ואת מה שאני עובר בימים אלה,מייצגת את המלחמה שלי כנגד ההומופוביה,מייצגת את הזעקה שלי לשמיים על הזכות לחיות חיים שווים במדינה דמוקרטית,את הזעקה לשיוויון, את הזעקה לאהבת חינם. כולנו שווים ! #כולנושווים

A photo posted by roy mimran (@roymimran) on Jul 22, 2016 at 4:41am PDT

צילום תמונה: משה אהרון

אבל עצם זה שאתה פועל ומדבר למען זה, אין איזו תחושה שזה משהו שיקטלג אותך להמשך בתור "זה עם הסיפור על ההורים הגאים" למשל?

"אני רוצה לפתח קריירה כשחקן, ואני שמעתי כבר כמה תגובות בעבר שאומרות שאני מנסה להתפרסם על גב הסיפור שלי, אבל אני בהכי כנות, לא אכפת לי מפרסום. תן לי במה עם 30 אנשים בקהל ואני אהיה הכי מאושר בעולם, לשם אני חותר וזה החלום מגיל קטן".

רואי מספר על הקושי להתחיל בתחום אליו הוא כל כך מחובר ואוהב עוד מילדות, בעיקר כי קל לחשוב שמדובר בגימיק ולא מתייחסים אליו ברצינות, כפי שהוא דורש ומצפה מהסביבה. הוא רק רוצה שיבינו שבין כל העשייה למען הקהילה אליה משתייכים הוריו, הפרסום הנלווה לזה (אותו מציין כמשהו לא הכרחי) הוא עדיין לא מקבל את היחס הנכון כדי שיוכל להגשים את החלום האמיתי שלו בתחום המשחק והטלוויזיה, מהם 'נכווה' בגלל הקטלוג שנלווה אליו מאז הסרטון עם מגל. 

"קורה לפעמים שכשאני הולך לאודישנים במשחק והמלהקים מזהים אותי מהסיפור חיים אז גם זוכרים אותי מתוך זה ולא תמיד מתייחסים אליי הכי ברצינות", משתף אותנו מימרן ומדגיש, "אני אומנם נורא שמח שהצלחתי להעביר את המסרים שלי ואמשיך לעשות את זה בשביל אהבת החינם והזולת, אבל עכשיו זה גם הזמן שלי להגשים את עצמי ולא רק להיות סביב הקיטלוג הזה, יש בי מעבר ויש לי את החלומות שלי ומגיע לי גם שיתייחסו אליי ברצינות ולא רק ידברו איתי על זה ויעברו הלאה. אני גם כותב, יוצר ושר ואין לי בעיה, בין היתר, להתייחס לזה באומנות שלי. למעשה, יש לי כבר שיר מוכן שכתבתי בנושא".

אם יהיה שינוי ביחס לקהילת הלהט"ב בארץ, לא תזדקק לצעוק ולהילחם, אתה חושב שיש צ'אנס לעתיד ורוד בנושא?
"תראה, אני חי בתל אביב וזו בועה, סוג של ארץ בתוך המדינה הזאת והכל נראה פה עוד סבבה ושהכל מותר. אני אתן לך דוגמא מצויינת. במלחמה האחרונה שהייתה, אני נסעתי עם האבות שלי לשדרות והחזקנו כולם ידיים כמו משפחה, בא אלינו מוכר מחנות ואמר לאבא שלי באוזן: 'לי אין בעיה, אני מקבל אתכם, אבל פה בשדרות אם תלכו יד ביד - יש מצב שירביצו לכם ולא בא לכם שזה יקרה מול הילדים', כששמעתי את זה לא הבנתי, כי בתל אביב הכל ליברלי ומותר, אז אני באמת רוצה שהעתיד פה יהיה זה שאנשים יוכלו לקבל ויתייחסו אל זה כנורמה, זה אולי בעלייה וזה חותר לשם לאט לאט אבל עדיין מרגיש רחוק. החתירה שלי זה שבעוד עשר שנים, גם אם לא יקבלו, שפשוט יתנו לכל אחד לחיות את שלו בלי הביקורת על הנטיות שלו ובחירת דרך החיים שלו".

אז אתה בעד מצעדי גאווה למיניהם?
"אני משתדל להגיע לכל מצעד גאווה, אני אוהב את זה מאוד. אני מסתכל על זה בתור מסיבה של אהבה וחופש. שים לב שבשנים האחרונות יש יותר ויותר סטרייטים מאשר להט"ב. אני חושב שזו מסיבה של חופש הביטוי ושל 'קבל אותי איך שאני'".

לסיום, מה תרצה למסור למי שיקרא את הכתבה הזאת ויש לו במשפחה מישהו מחוץ לארון אבל הוא מתבייש בזה?
"אני חושב שמי שעדיין בארון, מכיר כאלו שבארון או שיצאו, הכי חשוב זה לדעת לאהוב, להיות פתוח ולהיות עצמכם ולאהוב את עצמכם ואת השונה. אנחנו יפים כמו שאנחנו, ושאף אחד לא ישנה את זה, וזה מה שאני דוגל בו".

קרדיט תמונות: צילום: חי טורג׳מן, סטיילינג: אייל חג׳בי, איפור: רוני פיבן טורג׳מן