©
צילום פרטי
"תהליך היציאה שלי מהארון היה מסובך ולא הסתיים"
יציאה מהארון היא אינה דבר פשוט לאף אחד, בוודאי ובוודאי לבני נוער אשר בתקופת התיכון מנסים למצוא את עצמם, בגיל כל כך מסובך ובסביבה צעירה מאד שלא ידוע עם תקבל אותך כפי שאתה. בשבועות הבאים נכיר לכם נער/ה אחרים מארגון הנוער הגאה (איגי) אשר יצאו מהארון וסיפרו לנו על התהליך
עשו סאב
תארו לכם שמלבד החששות הרגילים אותם כולנו חווים במהלך גיל ההתבגרות שלנו, אתם מסתירים את הרגשות שלכם והנטייה המינית שלכם מכולם בגיל שגם ככה קשה להתמודד איתו. תפסנו לשיחה כמה וכמה נערים שעשו את הצעד הזה ויצאו מהארון בפני המשפחה והחברים, והתגברו על הכל. והשבוע, גיא זינגמן, שעושה שירות לאומי באיגי.
עוד בערוץ היחסים של פרוגי
מאיזה גיל הבנת שאתה משתייך לקהילה הגאה?
"מבחינתי תהליך ההבנה של הזהות שלי התחיל בגיל ארבע עשרה ולא הסתיים עד עכשיו. והוא היה מסובך; בגיל ארבע עשרה הייתי לסבית, שנה אחרי זה יצאתי מהארון כטרנס ותוך כדי התיכון הבנתי שאני גם ביסקסואל וקוויר".
עד לרגע שבו מספרים את זה ויוצאים עם הידיעה החוצה, איך הרגשת כשהסתרת את זה מכולם?
"להסתיר את הזהות המגדרית שלי היה מאוד קשה, הרי הייתי צריך להתלבש בבגדים שגרמו לי להרגיש לא שלם עם עצמי, לדבר בלשון נקבה ולהתנהג כמו מישהו שלא באמת הייתי. זה מקום מאוד קשה להיות בו, מצד אחד רציתי לקבל ולאהוב את עצמי מצד שני הייתי צריך להדחיק חלק שלם במהות שלי".
© אילוסטרציה. צילום: gettyimage
האם פחדת מבריונות ברגע שבאת וסיפרת לכולם או התמודדת איתה לאחר מכן?
"כן. פחדתי כי למרות שהייתי בבית ספר שחשבתי שהוא די ליברלי ידעתי שיהיו דברים לא פשוטים, אבל לא ציפיתי לתגובות הקשות מהמתלמידים, למזלי המצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע והוא מעולם לא התדרדר למצבים של אלימות".
איך בעצם באת וסיפרת לכולם?
"הרעיון הזה של "לספר לכולם" הוא סוג של מיתוס, אין הרי פעם אחת שיוצאים מהארון ואז מסיימים עם זה לכל החיים במיוחד עם זהות מגדרית, יש אפשרות לספר לחברים, להורים, למשפחה המורחבת, יש יציאה מהארון בכיתה, בבית הספר, במקום העבודה, מול פרטנרים פוטנציאלים.
בהתחלה סיפרתי לכמה חברות, אבל היה קשה להסתיר את זה מהשאר. ההורים שלי גילו בטעות, ובבית הספר, פשוט עמדתי מול הכיתה וסיפרתי שאני טרנס".
© צילום: gettyimages
מה היו התגובות של החברים והמשפחה? וצוות בית הספר?
"ההורים לא קיבלו אותי בהתחלה, הם התייחסו אליי באופן מאוד קשה, היו כמעט כל יום ריבים של צעקות ובכי. אחרי כשנה הם התחילו לנסות לשנות את היחס שלהם אליי ולקבל את זה, היום הם כבר בסדר עם זה, גם אם הם לא שלמים עם זה.
רוב החברות קיבלו את זה טוב, גם אם הן לא כל כך ידעו מה זה אומר המשמעות של זה הייתה שהייתי צריך להעביר לחברים מסויימים סדנת חינוך 'טרנס 101'. לגבי בית הספר, אחד מהדברים שהיו הכי קשים היו שבבית ספר המורות לא ממש יודעות איך להתמודד עם זה שתלמיד יוצא מהארון וזה גרר הרבה בעיות, אבל בסך הכול ניסו לעזור לי".
האם נכחת במצעדי גאווה במהלך השנים? תמכת בקהילה?
"הייתי בכמה מצעדי גאווה ואפילו לפני זה הלכתי לפעילויות נוער (כמו איגי) חשוב לי מאוד להרגיש את השייכות לקהילה הקווירית ולהתחבר לאנשים שהם כמוני".
האם במהלך התקופה שבה הסתרת זאת מכולם, היה מי שידע ועזר לך להתמודד?
"במהלך התקופות הקשות תמיד הרגשתי שהיו לידי אנשים שידעו מה עברתי תמיד היו לי את החברות הטובות שגם אם התקשרתי אליהן בוכה אחרי ריב עם ההורים, הן היו שם בשביל לתמוך בי. בנוסף זה שבעזרת האינטרנט והקבוצות שקיימות ברחבי הארץ יכולתי להבין שאני לא לבד עם זה, שיש עוד אנשים כמוני ושהמצב יכול להשתפר מאוד עזר לי לעבור את התקופה הזאת".
גיא © צילום פרטי
איך הרגשת אחרי שסיפרת? אבן ירדה מהלב?
"כשסיפרתי, במיוחד בפעם הראשונה הרגשתי שיחרור עצום, זה היה משהו שהסתרתי במשך כל כך הרבה זמן וגם לא רציתי להודות בו בפני עצמי ולהגיד את זה בקול רם סוף סוף, זה הרגיש כמו הקלישאה הכי גדולה - שמשקל עצום ירד מהכתפיים שלי".
איזה מסר יש לך לנערים שרוצים לצאת מהארון ולא יודעים איך?
"המסר שלי הוא לקחת את הזמן, להבין אם הסביבה שאתם בה היא סביבה מתאימה או שעדיף לחכות לצאת מהבית למשל. להבין שלכל אחת יש את הדרך והזמן שלה.
מה שבעיניי הכי חשוב הוא להתחבר עם אנשים שחווים חוויות דומות ושיכולים להזדהות ולהבין שאת/ה לא לבד - אז בואו לאיגי, אתם/ן באמת לא לבד!".
שנת הפעילות באיגי נפתחת - לפרטים כנסו לאתר של איגי
לכל הכתבות בסדרת "מהחושך לאור" על נערים שיצאו מהארון - לחצו פה
|
|
תגובות